הייתי רוצה להגיד שהכל בסדר, והכל יהיה בסדר. והייתי אומרת, אם לא היה נודע לי שאני עומדת להירצח או להתאבד (לא באמת. אני מקווה.) רגע אחד אתם חושבים שהכל מעולה, וברגע השני אתם מתחילים להבין שהכל קורס עליכם. אני לא יודעת אם אני חזקה מספיק בשביל לעבור את השנה הזו. הכל נראה כל כך בלתי אפשרי מהזוית הזו שאני מסתכלת ממנה. מכאן נראה כאילו שני המוגברים הלכו לעזאזל. ככה גם מתמטיקה, ואזרחות והבעה בדרך. מסתבר שאני צריכה להגיש ביום שני הקרוב תיק עבודות מוכן לבגרות ועפ"י זה יקבע המגן שלי. נחשו מה, לא, אפילו אין לי את כל העבודות. אני בחיים לא אספיק עד יום שני גם להשלים אותן ולסיים כאלו שכבר יש לי מודפסות ולהדפיס את אלו שאין לי בבית דפוס. אני לא אספיק להכין את התיק עצמו ולכרוך את כל העבודות, לשים חוצצים ותוכן עניינים. לעשות דף עמדה על פרוייקט שאפילו עוד אין לי רעיון מוצק עליו. דאמט. וזה נראה לי כל כך מטומטם לוותר עכשיו! הבגרות המעשית בעוד חודש! וחבל על השנתיים האלו. על כל העבודה. ני לא יכולה לוותר עכשיו. אבל אני תקועה אני לא אספיק. ועוד המבחן ועבודות. דאמט. לפעמים נראה כאילו הכל שחור. אצלי הלפעמים זה לעיתים קרובות מידי. והכל באשמתי. למה אני כזו דפוקה?! דוחה הכל עד הרגע האחרון. עד שכבר מאוחר מידיי. אולי כדאי שאני אתחיל לזוז. כי אני מתחילה לאבד את עצמי ואת כל מה שיש לי.

"I know we have given
All that we can give
When there's nothing to lean on
Well, I remember this
All we make of this lifetime
Is always here within
And remembering that's why
We should never give in"