אני קצת מרוצה, כמעט וסיימתי את התיק עבודות. אבל אני שונאת את העובדה שאין לי רעיון לפרוייקט. ואני שונאת את העובדה שאני מנסה להיות מישהי אחרת. אני כל הזמן באטרף. מבולבלת. לא יודעת מה לחשוב. לא מצליחה לחשוב בבהירות. אני גם לא ישנה כל כך טוב. ואני לא בטוחה למה זה קשור. זה יעבור. אני יודעת שזה יעבור. כבר ויתרתי על הכל. ויתרתי על בזבוז של זמן, בזבוז של מחשבה. בזבוז מילים נוראי... ויתרתי על תשובות. אני לא צכה את התשובות של אף אחד. אני רק צריכה את התשובות שלי. והתשובות שלי אומרות לי לעזוב. שתיקה כהסכמה. אני לא בדיוק יודעת הסכמה למה, אבל לא אכפת לי. אני יודעת שאני ממשיכה לדבר על זה, אבל בפנים.. אני חושבת שכבר מזמן ויתרתי. ככה שזה לא ישנה הרבה. אתמול ישנתי אצל מיכל. היה מדכא. לא יצאנו לשומקום, רק ישבנו השתעממנו ונכנסנו לדכאון. וראינו סרט או שניים. הספקנו הרבה ביום הזה. כולל להתעצבן אחת על השניה...

גם לצחוק יצא לנו. לא יודעת. טוב, אני קצת אנטיפטית וקרה כרגע. ולא ממש בא לי לדבר או לכתוב. שיניתי את העיצוב כמו שבטח שמתם לב.. וזהו. אני מרגישה צורך ללכת לטייל, לנשום קצת אויר אולי זה יעזור.. אבל אני לא אלך לבד. אני רוצה שיהיה עכשיו בוקר שוב, ולהתחיל את היום הזה מחדש. ואולי גם את אתמול. ולצאת בצהריים לטייל בשמש עם הכלבה שלי. לחשוב קצת ולנקות את הראש... אולי לחשוב על רעיונות לפרוייקט. לא בא לי להיות לבד עכשיו. בא לי שאחת החברות שלי תהיה כאן איתי. חבל מאוד שהן בטח לא רוצות לבוא, או לא יכולות. תמיד אף אחד לא יכול לבוא כשאני צריכה מישהו ליידי. לא יכול, או לא מתחשק לו. זה כבר מתחיל להרגיש ממש מגעיל. ממש לבד. כאילו אני צריכה להתחנן שמישהו פשוט יהיה כאן, ובאמת כאן בשבילי... ועדיין אף אחד לא בא.

ופתאום אף אחד גם לא ממש צריך אותי. אף אחד לא מזמין אותי. שומדבר. אז איך אני אמורה לא להרגיש לבד? זו הרגשה כזו כאילו לאף אחד לא אכפת. אני מרגישה כל כך רחוקה מהכל! מהחיים האלו. אני מרגישה כמעט מתה. אני מצטערת שלא יצאתי אתמול... אולי זה היה עושה לי טוב יותר. כי דווקא היה לי מצברוח טוב אתמול עד שלב מסויים.. אני מרגישה טיפשה ומבוזבזת. כאילו לא מספיק חשובה לאף אחד, לא מספיק רצויה. לא מספיק שום דבר. פשוט לא מספיק. אולי הציפיות שלי גבוהות מידיי... אבל מאז המסיבה שעשיתי ביומולדת, אף אחד לא היה בבית הזה. וזה היה לפני חודשים. אולי שרית הייתה איזו פעם. ופשוט לא מתחשק לאף אחד. דאמט. אני פשוט אעזוב את זה. כמו שכולם עוזבים את זה. אז אני אהיה רחוקה, אז אני אהיה לבד בין אנשים. אז מה? ואז נדבר על זה, ואז תגידו לי שאתם כאן. אבל אתם לא. אתם רחוקים.. ורחוקים מלהיות קרובים אליי או להבין מה אני מרגישה. וזה כל העניין. אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד. ואם היו לי יותר הזדמנויות לדבר עם אנשים, אז אולי הייתי מצליחה לדבר בסוף. אבל אין לי. ואני נחנקת כבר. זה תקוע לי בגרון. וכלום לא קורה. ואף אחד לא מדבר על זה. אני לא אהיה כאן לנצח, ופתאום אני מרגישה צורך להגיד את זה.. כי אני לא אהיה כאן. אני כבר כמעט ולא כאן. אני לא אני, ולא בסדר. אני מרגישה בלתי נראית, בלתי נשמעת. אני מרגישה כמו כלום. פשוט שום דבר.