אני לא. אני לא אתחיל לשאול שאלות. אני לא. חוץ מאת עצמי, ואת הקיר שמסרב לדבר אליי בחזרה... אני לא שואלת שאלות. הבלוג הזה, המוח הזה, והחברות לפעמים, הם הדברים והאנשים היחידים שאני עלולה לשאול אותם שאלות. והבלוג הזה הוא כמו סרטן. אני שונאת אותו. תמיד פחדתי לפתוח בלוג. בגלל זה. בדיוק בגלל זה. אני כותבת כאן כמעט הכל! כאילו זה מקום שאף אחד לא יכול לגשת אליו. ובעצם כל אחד פשוט יכול לבוא ולקרוא. ואנשים נפגעים, אנשים מתרחקים, ואנשים מתחמקים. אני בן אדם סגור. אבל כשזה מגיע לכאן, הכל פתוח. וזה נורא מפחיד אותי כבר. זה כמו סרטן! זה מכאיב, זה הורג אותי, ואת כל מה שסביבי. אני פוגעת ונפגעת. וחושפת את הכל כמו מטומטמת. יש לי יומן. אפילו כמה, אבל מאז שהתחלתי עם הבלוג הזה הפסקתי לכתוב ביומן. וזה רע.. זה באמת רע. לדעתי, עדיף לכתוב יומן. זה פחות מסוכן. פחות פוגע. ככה אף אחד לא יודע. יש גבול לטימטום שבן אדם יכול להכיל. ואני ממש לא מטומטמת. ממש לא. אוף עם הכל. וחבל שאני לא! באמת חבל. כי זה הרבה יותר קל להיות מטומטם. לא להבין דברים שרק גורמים להרגשה מסריחה.. אני מהאנשים שפאקינג עלולים לדעת הכל ולהבין הכל. מספיק רק מבט, ואני יודעת. אני אפילו לא באמת צריכה להיות לייד מישהו כדי להבין. זה נשמע אולי מוזר, אפילו פריקי ומפחיד.. אבל זה נכון. בגלל זה אני מצטערת על זה. אני מצטערת שאני כזו. מצטערת שאני לא מטומטמת מפגרת וסתומה כמו נעל. כי זה הרבה יותר קל. אני משתגעת מדברים שאני יודעת. משתגעת מניחושים ותחושות שלאט לאט מתבררות כנכונות. אני לא ישנה. לא משנה כמה אני עייפה. אני חושבת כל כך הרבה על כל כך הרבה דברים שאני פשוט לא מצליחה לישון. אני מרגישה כאילו יש לי עומס מוחי. אני רוצה כבר ליפול, כדי לקום מחדש. חדשה ומלאה בכוח רצון להמשיך, ולא סתם להמשיך! אלא כמו גדולה. אני רוצה להתחיל מחדש. ואני לא מצליחה. כי אני לא נופלת. ושמישהו כבר ידחף אותי לעזאזל. אני כמעט ומתחננת שפאקינג יפילו אותי, או יעזרו לי לקום. אבל שוב ההרגשה הזו, כאילו אני פשוט מדברת לקירות... אבל גם לקירות יש אוזניים. משום מה הם נוהגים להעמיד פנים שאין להם גם פה. נמאס לי פשוט נמאס לי. למה אף אחד לא מבין את זה? לא מבין את זה מספיק.. אני פשוט מתחרפנת. ולא אכפת לי משום דבר. ואני מרגישה מפגרת כל פעם מחדש. ועם כל מילה. וכל מילה מיותרת. דאמט. פשוט לא מבינים אותי. זה לא הדבר שמפיל אותי... שלא תבינו לא נכון. אבל זה הדבר שמונע ממני לקום.

i'm going nowhere.