חיים מסריחים. נותנים לך להרגיש שיש לך עוד משהו, קטן, שאתה יכול להאמין בו.. ואז לוקחים אותו. הייתי אמורה לצאת היום..

קבעתי אתמול כבר. אני מגיעה הביתה, קצת מחשב, אוכל.. מקלחת, מתארגנת, מתאפרת, מארגנת תיק..עומדת לצאת.. מתקשרת לדקלה.. ולדקלה לא בא לצאת.. ומי אני שאכפה את עצמי על מישהו? היא לא רצתה לדפוק אותי. אני לא רציתי לבוא ואמרתי לה שאני אחפש אצל מי לישון.. ולא מצאתי. אז האוטובוס האחרון יוצא בעוד כמה דקות ואני פה. מאורגנת לצאת, אבל תקועה בבית.. ואם זו הייתה פעם ראשונה שזה קורה לי, אז הייתי אומרת מילא.. אבל זה כבר קרה לי. ואין הרגשה יותר רעה מזה. בעצם, שכחו מזה... יש. היה לי יום דיי סבבה. הכל הלך סבבה, חלק! עד שלב מסויים. הגעתי בזמן לבצפר! איזה הישג! שיעור אומנות היה מצחיק ומעניין! אמרתי בהפסקה לשרית "בואי נבדוק בלוח! אולי במקרה הילה לא הגיעה!" שעה אח"כ הלכנו לבדוק, והפלא ופלא לא היה שיעור. אז הלכנו.. ואז התפצלנו והלכתי וקניתי כמה דברים לאחי הקטן לתחפושת. ואז חיכיתי מלא זמן לאוטובוס.. ואז הוא הגיע, והגעתי לגדרה, ודיברתי קצת עם אמא והלכתי הביתה, והיה סבבה כל עוד חשבתי שאני יוצאת. ואיכשהו כשאני מתאכזבת ממשהו אחד קטן אז אני נזכרת בכל שאר הדברים שהייתי אמורה להתאכזב מהם..כמו עצמי למשל. ואז ראיתי את הצדדים היותר שליליים של היום הזה. וכאן זה נתקע. כי אני כל הזמן מנסה לנסח את המשפטים כמו שצריך. וכותבת ומוחקת. כדי לא להגיד את מה שאני חושבת. וזה כל כך לא מצליח לי.. בגלל זה אני מוחקת. ומתווכחת עם עצמי אם לפרט או לעזוב. טוב, זה לא משנה כבר מה אני אגיד, זה לא ישנה את המצב שאני נמצאת בו. זה כבר ממש לא עקרוני אם אני אגיד את זה או לא. זה פשוט שאני כל הזמן מתחמקת, מתעלמת, לא יודעת. אולי כדי לא להיות שקופה. לא להסתכל לאנשים בעיניים כדי שלא לחשוף את עצמי יותר ממה שכבר עשיתי. אבל לא נראלי שיש כבר מה לחשוף יותר. אני בכלל לא מסתכלת למען האמת. כאילו לא מסוגלת. פשוט נמנעת מלהסתכל. אני לא יודעת אם זה בראש שלי.. אבל הייתי יכולה להשבע שזה בטח נראה מצחיק בטירוף למישהו שצופה מהצד.. שני אנשים שנמנעים מלהסתכל אחד על השני, ולייד כל אחד מהם מישהו שתוקע מבטים חוקרים ומוזרים. אולי זה רק בראש שלי, אבל הייתי יכולה להשבע שככה זה היה. הרגשתי כל כך מטומטמת.. ומי הוא בכלל שיגרום לי להרגיש מטומטמת?!