pain is nothing. fear is shutting.

but i, i've got something.

you call it a gift,

 i see it as a curse...

'couse sometimes it's effective, but sometimes it hurts.

understanding things, that you better not...

i used to believe i have it all.

walking with my head against the wall...

but i'm just waiting for the fall...

אני לא מרוכזת. לא'דעת מה אני רוצה מעצמי. אני מרגישה מעורפלת. כבר מאתמול בצהריים. ישנתי וחלמתי חלום מוזר שאני מדברת עם מישהו באייסיקיו, ופתאום התעוררתי והלכתי למחשב (במציאות) וראיתי הודעה ממנו >< איזה פחד. חעח. זה ממש מלחיץ אותי כל העניין הזה של האינטואיציה. וכל העניין הזה של לקרוא אנשים. והחרטה הזה שכתבתי למעלה, זה בעצם על הקטע הזה. זה מלחיץ. כמו אותה פעם שאמרתי לשרית, "אם אני מוצאת עכשיו 100 שקל...?" ואז מצאתי לה מאה שקל. או כמו הפעם של ה-"בואי נלך ללוח מודעות אולי הילה לא הגיעה" הלכנו, והילה לא הגיעה. או לא'דעת יש המון המון דוגמאות שאני לא זוכרת. זה כמו המון דברים. אבל לפעמים זה לא כיף לראות מעבר לדברים. לפעמים זה לא כיף להרגיש ולדעת בערך למה לצפות. כי לפעמים זה כואב..

אני מנסה להסביר את עצמי כל כך הרבה, במטרה שאנשים יבינו אותי באמת באמת. אבל אני לא בטוחה שזה נכון. באותה מידה שיש את האנשים האלו שאני יודעת לקרוא ולהבין בערך מה הם חושבים, יש גם את האנשים האלו שלא. ובדיוק באותה מידה, יש גם את האנשים שאני מרגישה שיכולים לקרוא אותי. וכל מי שקרוב מספיק יכול. וגם כמה שלא =\

בא לי להרגיש חיה! בא לי לצאת פעם אחת, להנות, בלי לחשוב על כלמיני שטויות שעדיף לא לחשוב עליהן. לצאת, ולהיות שם! כמו שפעם הייתי, והייתי נהנת! באמת נהנת. כי עכשיו כל פעם שאני יוצאת, אז אני לא שם. הראש שלי בכלל במקום אחר. אני לא יודעת מה אני חושבת, הרבה פעמים אני מעדיפה פשוט להיות בבית מתחת לשמיכה ולהעמיד פנים שאני מתחת לאדמה. זו לא אני! תגידו לי, בתור אנשים שאיכשהו מכירים אותי, זו נראית לכם אותה אני? זו, אותה אחת שלא מוותרת על יציאה בימי שישי? ואם אפשר בימים אחרים, אז גם על זה אני לא אוותר. ועכשיו, עכשיו זה פשוט לשבת בבית. ללכת לישון. ואם לא לישון, אז להעמיד פנים. אני ישנה בצהריים פתאום. ממתי אני ישנה בצהריים?! אני אגיד לכם, זה פשוט. זה בערך ממתי שאני לא ישנה בלילה. אבל זה בסדר כי גם בצהריים אני לא ממש ישנה. אבל אני תמיד בבית. כמעט תמיד מול המחשב, ואם אני לא עונה, או שאני לא שם, או שצר לי לאכזב אתכם אבל סוננתם. פשוט אין לי חשק לדבר. פעם הייתי ילדת אונליין חח, תמיד מחוברת על אונליין. ותמיד שם. עכשיו תמיד אווי, ואם זה NA אז זה השומר מסך. אין לי מושג מה הפואנטה. אני לא מרגישה מסכנה. אני פשוט מרגישה שאני לא פה, ולא אני. ואני רוצה לסיים עם זה. אבל לא משנה כמה פוסטים אני כותבת, וכמה אוואים אני משנה, השקט נשאר. נשאר נשאר... ולא נשבר. במקומו אני נשברת. אני לא מצפה לפאקינג שום דבר. שום דבר! חוץ מתשובות. אני לא מבינה למה העניין הזה חייב להמרח ולהמשך, שבכמה מילים זה יכול פשוט להסתיים. ואלו לא מילים שלי... כי אני את שלי כבר אמרתי. לא אכפת לי מה יהיה. או מה המילים יהיו, אם יהיה יהיה, אם לא יהיה לא יהיה. אבל אני לפחות אדע איפה אני עומדת, וזה יסתיים כבר. טחחח אפילו חיבוק הייתי נותנת. לא משנה מה התשובות! העיקר שנגמר. ולא משנה בכמה נוסחים אני אומרת את זה, וכמה, ואיך. או באיזו צורה, הדבר היחיד שאני רואה הוא בריחה. התחמקות מהירה. "מהר מהר. לפני שהיא תדבר." תרגעו. אני לא אדבר. לא ישירות.. ולא יותר. נגמרו לי המילים. עכשיו תורכם.