היום הזה בדוגרי לא היה כל כך מסריח, אבל ההרגשה כן. בא לי לבכות לא יודעת. הכל מבולבל. קיבלתי הארכה, ככה שיש לי עד יום ראשון. במידה מסויימת הצטערתי על זה. זה סתם לדחות את הקץ... ונראה לי שאני מוותרת כבר עכשיו. אני סתם מרגישה מטומטמת עם כל יום שעובר בלי שאני עושה את מה שאני צריכה לעשות. ויש הרבה לעשות. מה הייתי נותנת עכשיו בשביל לחזור להיות ילדה קטנה.. גאד דאמט. הכל הרבה פחות מסובך. אוכל פיפי ולישון. עכשיו כל מילה שמישהו אומר זוכה לפאקינג 5000 ניתוחים. 9382534659347 מחשבות, ו-0 פעולות. נמאס לי כבר לראות את זה בכל פעם מחדש. נמאס לי להרגיש מפגרת כל פעם מחדש. נמאס לי נמאס לי וכמה פעמים כבר אמרתי את זה בלי סוף? מה הבעיה שלי?? ומה הבעיה של אנשים בכללי?? אני שונאת אנשים. הם מטומטמים. מה לא בסדר איתי, איך זה שאני מבריחה כל מה שזז? אני צריכה לנסות את זה. יש את ההרגשה הזו שכל מישהו שאני אבוא ואעשה לו "בו!" פשוט יברח בצרחות אימה.. NOW I'M BLAMING YOU

כי זה לא פייר. זה לא פייר וזה לא פייר!! כוסאמק. זה לא פייר. בסדר. שכולם יתעלמו ממני כמו שתמיד עושים. זה בסדר. כי ככה הכל יהיה בסדר והכל יהיה ורוד ומושלם. ושוב כולם מעמידים פנים שהכל בסדר ומושלם.. אבל הם עדיין לא מסוגלים להסתכל לי בפרצוף. בעיניים. מעניין. חשבתי לרגע שהכל מושלם.. דאמט. כשאומרים ביי זה לא גורם לשום דבר להסתיים חוץ מהשיחה. כשמפנים את הראש לצד השני זה לא גורם לשום דבר להעלם חוץ מקשר עין. כששותקים המילים עדיין לא נגמרות. במיוחד לא סימני השאלה. אני לא יכולה יותר. אני פשוט מחרפנת את עצמי. עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. ואני אומרת לעצמי שוב ושוב ושוב, ששומדבר לא שווה את זה. וכבר נמאס לי לעשות כמו "כולם" ופשוט להעמיד פנים שהכל בסדר. לא רוצה יואווווווו. לא רוצה. שומדבר לא בסדר. הכל מחורפן. בבית הכל מעצבן כתמיד. פשוט אוירה בלתי נסבלת. אני לא יכולה. אני מרגישה כלואה בכל מקום שאני נמצאת בו. כאילו שום דבר לא מספיק מרגיע אותי. בבצפר אני מרגישה כאילו עוד שניה אני רוצחת מישהו, אני כל הזמן פאקינג מוציאה עצבים על אנשים או דברים שאפילו לא מגיע להם את זה. כשאני יוצאת, אני פשוט לא יודעת. אוף הכל מעצבן אותי. כל דבר כל מילה. לא יכולה לדבר עם אף אחד זה פשוט מעצבן אותי לדבר. מעצבן אותי לכתוב. מעצבן אותי הכל. התחלתי לאכול אתמול אורז עם תירס. אכלתי כמה ביסים והפסקתי. כי זה פאקינג עצבן אותי. אמרתי לאמא "אמא, זה לא טעים לי. אני פשוט לא מתחברת לזה.." אני כבר לא מתחברת לשום דבר. דאמט. והשנה הזו תגמר באיזשהו שלב, ואני לא יודעת אם אני אעבור אותה כמו שצריך כי אני פשוט מרגישה שאני מתחרפנת. כי הכל פתאום נראה הפוך ומבולגן. ואני לא מוצאת את עצמי בתוך כל זה. כל הלחץ והלימודים וכל השאר... יש כל כך הרבה. אני לא מבינה לא מבינהההה מה הולך. אני מרגישה שאיבדתי שליטה על הכל, על החיים שלי. כאילו הכל הולך לפי תוכנית שלא אני קבעתי. כאילו כל דבר שאני עושה הוא הפוך ממה שאני רוצה באמת. וכאילו כולי הפוכה ממה שאני באמת. מטומטמת מזוייפת לא יודעת כסבר מה להגיד, כי את הכל כבר אמרתי. אני מרגישה שאני משתגעת. ואין לי עם מי לדבר. וכן, אני מדברת עם אנשים. אבל זה לא עוזר. שמישהו יבוא לפה, ויוציא אותי מפה. מזה הפאקינג גדרה הזו? מי צריך את זה? אני רוצה הביתה!!! אני כל כך רוצה הביתה. ואני לא מרגישה שייכת לשום מקום. ועם אף אחד. והכל נראה כל כך שחור ונמאס לי. ואמרתי לעצמי שאני לא אבכה.. זה עדיין תקוע בגרון. שרון, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה... מצטערת. חשבתי שאני יותר מזה. חשבתי שאני יותר חזקה. בדיוק כמו שחשבתי הרבה דברים. כנראה כל מה שאני חושבת הוא הפוך ויותר אופטימי ושקרי ממה שחשבתי.  יותר מידיי. אולי זה הכל בגלל שאני מוותרת כל כך מהר. ואז אני שונאת את עצמי. בגלל זה אמרתי שאני חייבת את זה לעצמי. אולי זו הסיבה, אבל יש עוד סיבות... אני פשוט לא רוצה להגיד משהו שאני מפחדת שלא נכון. אני פשוט מרגישה צורך ענקי לדבר עם מי שבאמת צריך לדבר איתו. אבל זה לא הולך. זה נתקע. כל פעם מחדש. וזה לא משנה מי תוקע את זה, או מה.. אבל זה פשוט נתקע. אולי חלק מזה זה בגלל העובדה שהוא בחר להתעלם מכל מה שאני כותבת פה. אני בטוחה שהוא לוקח ללב, אבל כנראה לא מספיק. כי אני עדיין תקועה. וכבר הסגיר את עצמו יותר מידיי פעמים, אתה קורא כאן. תודה בזה, ותפסיק לברוח כבר. פאק ממה אתה בורח? אף אחד לא רודף אחרייך. נמאס לי כבר....... אני חושבת המון דברים, כל כך הרבה שאני כבר לא יודעת איזה מהם עדיף לחשוב. זה שאני לא מקבלת תשובות גורם לי רק להתעקש יותר לקבל אותן. ואז אני לא מצליחה לעזוב את זה. כי אני רוצה לדעת! ואז אני אומרת לעצמי, טוב, סבבה. אז לא יהיה לי יותר לאן לברוח, אבל אולי אני אקבל תשובות. אבל אני לא... כי אני בורחת. זה מטומטם. אוף. כוסאמככככם הצולעת. עכשיו תקראו הכל ותחשבו שאני איזו לא'דעת מה. אבל אני לא, אני לא חושבת שאני איזו לא'דעת מה. כי אני יודעת שאם היתה לי תשובה כבר הייתי עוזבת. זה לפחות תלוי בתשובה. וזה מרגיש כאילו יש על מה לדבר, יש הרבה על מה לדבר. לכולם יש מה להגיד, ויש על מה לדבר. אבל כולם שותקים. כוסאמק. אני צריכה שק איגרוף בבית. כל כך צריכה. עוד שניה אני פשוט שוברת את המקלדתתת. להגיד לכם מה אני חושבת? זה עצוב שזה ככה.. אני חושבת שאף אחד לא יודע מה הוא רוצה. בגלל זה כולם שונאים את כולם. אולי באף אחד אני פשוט מדברת על שני אנשים. אבל אוף אני כל הזמן מפחדת להגיד את מה שאני חושבת. כן, אני חושבת שהוא לא יודע מה הוא רוצה. אולי זה האופטימי יותר... אני פשוט מתחרפנת. אז אם אני אבוא ביציאה של משפט לא ברור, או "ממה אתה בורח?" או "מה אתה רוצה?" אז לא'דעת מה. אבל זה לא הולך לקרות לדעתי. בכל מקרה אני לא יודעת מה. אני כל הזמן מפחדת שאני פשוט לא'דעת מה, אני מרגישה שאני מרחיקה את כולםם פשוט את כולם. ואז מרגישה לבד.. ואז זה אומר שבעצם אין לי זכות להרגיש ככה ולבכות בגלל זה כי זו אשמתי. "שבי בשקט ותאכלי את הדייסה שבישלת." יש לי חדשות בשבילכם... אף פעם לא ידעתי להכין דייסה כמו שצריך. אפילו לא של רמדיה או משו. אני כל הזמן מרגישה כאילו אני זו שאיפשהו עשיתי משהו לא בסדר. שאני איכשהו מפחידה אנשים למוות. כאילו אני מצמיחה קרניים ומבהילה אנשים למוות אז הם בורחים ואפילו לא מסוגלים להסתכל עליי. תגידו לי שזה לא נכון.. בבקשה. אני לא באמת מפחידה. ואני לא אובססיבית ועולמי לא יקרוס אם יגידו לי שאני לא בכיוון הנכון. ופאק... אני לא יודעת למה אני טורחת.

 אני יודעת שאתם מכירים אותי, ושתדגישו בכל מקרה ככה שלא משנה באיזה צבע אני אכתוב... אבל אני עדיין אעשה את זה לבן.... ואוו... ממש מסתורית אני. כל העולם ואחותו יודעים עליי הכל. ממש ישנה אם אני אכתוב בלבן או בכחול, אתם במילא תקראו את זה כי אני שקופה כמו לא יודעת מה. ואנשים אפילו כבר לא אומרים לי שלום... אני כנראה כבר לא חשובה מספיק, או שהם פשוט מפחדים שאני אשרוף אותם עם העיניים היורקות אש שלי.

אה ו...

witin temptation feat keith caputo - what have you done

אני חורשת על השיר הזה
ואפילו קבלו קישור:

http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoID=1898720907