ללכת ולהגיד: "אם אתה רואה את שרון, אז תברח ותתחבא!" אבל לא הלכתי, לא אמרתי. רציתי שזה יסתיים כבר, לא משנה באיזו צורה. ועכשיו... עכשיו הרגשה מוזרה. מין כמו "וואו, אני חושבת שאני יכולה לנשום קצת עכשיו" אני נורא מוזרה כי זה מוזר לי. סגירת מעגל. אני מרגישה כמעט חדשה, עדיין לא לגמרי כי אני מרגישה שיש משהו ששכחתי לעשות. "שכחתי" חחח. אני כל כך לא רוצה להתעמק בדברים עכשיו. התרגלתי להרגיש מבולבלת, ועכשיו זה מוזר לי כל כך. אני שמחה שזה נגמר, אני לא מרגישה טיפשה, אלא להפך. אני מרגישה מין הקלה. ועדיין.. חרטה קלה בליבי חח. אני חושבת שזה ברור שהייתי מעדיפה ללכת לשם בעצמי. למי מכם שלא יודעים את הסיפור, שרון החליטה לקחת את העניינים לידיים. היא נתנה לי שבוע, אמרה לי "ישלך שבוע. ואם עד אז לא תעשי את זה, אז אני אלך!" אבל לא הלכתי.. וידעתי שהיא לא תוותר לי הפעם... זו שרון. היא עקשנית כמו לא'דעת מה. מצד אחד אני נורא שמחה, מצד שני משהו מרגיש נורא נורא מוזר. אני לא רוצה לפרט. והיה יום מוזר. בשיעור הבעה היה כל כך מצחיק. אני לא יודעת אם זה היה בגלל שהוא באמת היה מצחיק, או פשוט בגלל ההרגשה ההיפראקטיבית של אחרי לחץ. כמו אחרי מבחן.. פשוא לא הפסקתי לצחוק. וזהו... אין לי מה להגיד. זהו.

אולי רק עוד כמה מילים... אבל לא לכאן, ולא לעכשיו...

I'm not sad.. and I'm not broken. I think you know that.

Just a little confused...