אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני באמת באמת מפחדת ממשהו. אני מפחדת שאני לא אצליח למצא דרך להדפיס את הפרוייקט הזה. ואז הלך על הבגרות הזו. והמבחן במתמטיקה. והשנה הזו בכלל. אני מפחדת. אני פשוט מפחדת. וזה הכל באשמתי. תמיד דוחה הכל לרגע האחרון, וכל פעם נדפקת מחדש. כמה נחמד. גאד דאמט! אני לא לומדת מטעויות? :'(

אני כל כך צכה חיבוק עכשיו. אני מפחדת. זה הדבר היחיד שאכפת לי ממנו, למה זה חייב להיות ככה? אוף. אני כל כך דפוקה.

אוף, אף פעם לא הרגשתי כל כך חרא בגלל בצפר. אף פעם. זה לא הוגן. דאמט. אני כל כך מרגישה צורך להתבטא. אני יושבת בוהה במסך, ואני פשוט לא יכולה לכתוב שום דבר. הכל יוצא כל כך.... תקוע. ופשוט לא בא לי לדבר עם אף אחד. כבר אמרתי ביי לכל כך הרבה אנשים. או שאמרתי שאני הולכת ובסוף לא הלכתי. הכל פשוט נראה כל כך לא יודעת. מקולקל. ודווקא בבוקר היה לי מצברוח טוב יחסית. והכל בגלל העבודה המפגרת הזו. כי זה הדבר שיותר מטריד אותי עכשיו... לא שאתמול התחשק לי יותר לדבר עם אנשים... זה כאילו כבר אין לי מה להגיד. יש לי המון מה לומר... אבל אני לא חושבת שיש טעם להגיד את כל זה.. ואני גם לא בטוחה שזה ירגיש טוב יותר אם אני אגיד. אני אפילו לא יודעת מה יש לי להגיד. אני פשוט מרגישה שזה תקוע בגרון. למה אני לא יכולה לעשות שום דבר נכון? פעם אחת, כמו שצריך? זה מרגיש כאילו הכל כל כך שגוי. כל דבר שאני עושה כל מילה שאני אומרת או כותבת. אוף עם זה. למה? ואני רוצה לדבר עם אנשים ושאנשים ידברו איתי, אבל אני לא יכולה. כי אני פשוט לא מצליחה לתקשר. לא יודעת אני מרגישה כמו איזו אי.טי או משהו. אוףף אוףףף הלוואי והייתם מבינים אותי. בלי שאני אצטרך לומר מילה.. חבל שאין מישהו שקורא אותי. ככה. בלי שאני אצטרך לדבר. תראו לי מישהו כזה, שיכול.. צר לי לדפוק את האוירה האופטימית יחסית שיצרתי כאן ביום וחצי האחרונים... עם הפוסט הזה.. אבל אם להגיד את האמת, זה לא לגמרי אמיתי. אני לא לגמרי אמיתית. אני מרגישה מסריח. טוב? זה מה שרציתם שאני אגיד? אוף. אני לא אומרת שזה בגלל מה שהיה, אני דווקא חושבת שזה בגלל מה שלא אמרתי. אבל אוף כוסאמק. אני פשוט לא יודעת. אולי זה לא משהו שאני לא אמרתי, אולי זה פשוט מה שמישהו אחר לא אמר. אני יודעת מה היה שם.. זה נכון. אבל אני עדיין מרגישה שיש לאנשים פשוט כל כך הרבה מה להגיד והם לא אומרים כלום. ואני לא מאשימה, כי אחרי הכל גם אני עושה את אותו הדבר. אבל אוף עם הכל. זה לא זה, לא אכפת לי שלא. באמת. זה כל העניין. ועכשיו זה מטריד אותי פחות כי אני פחות מבולבלת. אבל דאמ. אני רוצה שאנשים פשוט יגידו את מה שיש להם להגיד. ככה פתאום. באופן ישיר. כולל אותי כמובן.. זה פשוט נראה ומרגיש שיש מה להגיד. אבל לא לי.