אני לא יודעת אם יצא לכם לראות או לשמוע, את השיר החדש של אבריל.. וואו. אני פשוט הייתי בשוק. מזועזעת. זה פשוט, חרא טהור בצורתו הגולמית. אפילו בשביל פופ מסריח, זה חרא. מה זה לעזאזל? פאק. זה פשוט חרא. חבל דווקא היה לה פוטנציאל. סורי שאני כל כך, לא יודעת. אבל זה פשוט איכס. עוד שניה היא תכנס לבית משוגעים, תעשה קרחת, קעקוע, תרוץ במגלים ותגיד "אני השטן! אני השטן!" במילים אחרות, איכס היא הפכה לבריטני. שנאתי. חבל.

אתמול היה לא'דעת, היה מדכא קצת. משעמם. אני עצבנית בכללי כבר משלשום ככה שלהוציא עצבים על קליפ+שיר מסריח במיוחד, או דברים לא כל כך חשובים אחרים זו המומחיות שלי כרגע. אבל זה מעצבן אותי@! כי עד עכשיו כמעט ולא היו שירים שלה שלא אהבתי.. אבל עכשיו, פאק. אין לי חשק לשמוע גם את אלו שאני כן אוהבת. אחרי שראיתי ת'חרא הזה. איכס. כמו כל שירי הפרחות האחרים. בלעכס. קיצר, דיי אני ארד מהשיר המסכן הזה. עצבים ישלי. חבל על הזמן. ואני מוציאה על מה שאפשר. מסכן איליה איך צרחתי עליו אתמול. פאק כמו שאני צורחת על אחותי הקטנה.. מסכנה. היא רק רוצה להיות איתי וכאלו, היא רק פותחת את הפה אני מתחילה להתעצבן ולצרוח עליה שתסתום אותו ושזה לא מעניין אותי ושלא תדבר אליי בכלל. כל מי שרק פותח את הפה לומר מילה, ישר חוטף צעקות. אני שונאת את עצמי על זה, אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה. פשוט לא. רק שיעזבו אותי בשקט. אם היה מעניין אותי הייתי שואלת. אם הייתי רוצה לדבר עם מישהו הייתי מדברת בעצמי. וזה בעיקר עם המשפחה, עם כל השאר הכל בסדר. חוץ מאיליה כי הוא מציק בכללי אז פשוט צרחתי עליו. קיצר, אם אני מתפרצת על מישהו, אל תפגעו זו סתם אני. זה לא אישי ולא כלום. אני פשוט לא מסוגלת להיות בת אדם כרגע מכל מיני סיבות לא ברורות. ואני נורא בלעכסית כזו. אם אני רואה מישהו בוכה ישר יש לי דמעות בעיניים. יצא לי לראות אתמול חברה שלי בוכה, וזה היה ממש לא כיף לראות אותך בוכה. כי אני אוהבת אותך וכואב לי לראות אותך ככה וכמעט בכיתי =\. כל דבר נהיה ריגשי כזה. היום היה משו כזה, הייתי אצל אבא הוא הזמין דודים וכאלו. והוא הסיע אותנו חזרה, אותי את אחים שלי ואת אמא שלי. ואחותי שמה עליי את הראש ונרדמה, ונסענו עם מוזיקה. ואמא לייד אבא. וזה היה מוזר. זה נורא החזיר אותי לפעם. ולפני הגירושים. ולחשוב על זה שזה כל כך מזכיר, אבל זה התפרק כבר כל כך מזמן. מזל שהיה חושך. אחרת עוד היו שמים לב שאני בוכה. לא יודעת. גם בנסיעה לשם הרגשתי מסריח. כי אני נורא מתגעגעת לאחי הגדול וזה מציק לי. וכל פעם שאני ישנה אצל דקלה זה מזכיר לי עד כמה אני מתגעגעת אליו. להצקות האלו שלו, לשטויות שלו. ובעיקר לנוכחות שלו בבית... עכשיו הוא אפילו בקושי מבקר... וגם כשהוא מבקר, זה לא שיש לי מה להגיד לו. אבל זו הנוכחות שלו שחסרה לי כל כך. ובעיקר זה הכל.. כאילו הכל מפורק ואי אפשר להחזיר את הדברים למה שהיו. וכשהיינו אצל אבא, כולם עם הדודים והכל... ולא מצאתי את המקום שלי שם, לא מצאתי את עצמי. לא הרגשתי שייכת לשניה. הלכתי למחשב ודיברתי עם שרית. ונשארתי שם כל הזמן עד שכולם הלכו, ורק רציתי הביתה. אני משתיקה את כולם. וכל דבר מרגיז אותי. כאילו אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. רק שיעזבו אותי. וברגע שיעשו את זה, אני רק אתלונן על זה שאני מרגישה לבד ולאף אחד לא אכפת. אז אני אומרת לכם עכשיו, משהו שאני בטוחה שידעתם.. אני לא יודעת מה אני רוצה. אני אף פעם לא יודעת מה אני רוצה. ועד שאני מבינה מה אני רוצה לעזאזל, זה כבר מאוחר מידיי ולא אקטואלי. אני יותר מידיי לא החלטית, ואני זו שנפגעת מכל העניין. הבעיה בכל הסיפור היא שנראה לי שאני מהאנשים שמעדיפים להפגע מאשר לפגוע.. אולי אני יותר מידיי רגישה לכל דבר. אני לא צכה לשים על שומדבר. להיות יותר קלילה. לא לחשוב על כל דבר כל כך הרבה פעמים.. עד שיוצא לו הטעם והמשמעות מתבלבלת. דיי לניתוחים. זה סתם חרא.

אה וקישור ישיר לחרא טהור:

http://www.youtube.com/watch?v=cQ25-glGRzI

תהנו -_-"