הרהרתי לעצמי... למה אני באמת כזו וותרנית? זה בגלל שאני מתייאשת מהר מידיי כמו שאני אומרת, או שזה בעצם בגלל כדי שאני אוכל להגיד איזשהו תירוץ מפגר? כי בדוגרי... אם ויתרתי, אז לא ניסיתי ולא התאמצתי. ואם לא התאמצתי זה אומר שלא ניסיתי. שזה אותו הדבר :S אבל לא משנה. זה נותן לי את האפשרות להגיד, אוקיי... לא התאמצתי בשביל המטרה ואם הייתי מתאמצת אז הייתי משיגה אותה. זה פשוט נותן לי עוד אפשרות לברוח מהתוצאות של הויתורים שלי. בדוגרי. זה מה שזה. אין לי ממש מושג על מה אני מדברת. סתם לא הצלחתי לישון אז החלטתי לכתוב פוסט. אני כולי  עייפה ומדוכאת מיום מסריח למדיי ולא יודעת על מה אני מדברת בכלל. ועד כמה שאני נכנסת לזה יותר לעומק, אני פחות מבינה מה רציתי להגיד =\ דאמט. אני מבלבלת את עצמי. למוות!. האמת שהמחשבות שלי מדלגות מאוד מהר. אני לא מספיקה להבין אותן. כי זה התחיל מזה שחשבתי בעצם על זה שהחיים זה בלעכס... וזה הגיע למקום כזה שאומר שעד כמה שהם מסריחים ורעים לפעמים... אין מצב שהייתי עוזבת אותם אם זה היה תלוי בי. מה אפשר להגיד? אני חושבת שאני מזוכיסטית :) קצת. אבל סתם. לא יודעת אחרי שחשבתי את המחשבות האלו, תהיתי בכלל למה חשבתי אותם, ועל לעזאזל אני חושבת כי החיים לא כאלו כואבים ונוראים. ועכשיו... הגעתי לנקודה בה אני מודה, שאני בת-אל דוניו, לא יודעת על מה אני מזבלת בשכל גאד דאמט. ויותר מזה.. חחח אין מצב שאני אי פעם אצליח להבין את עצמי. ולא נראלי שיש מצב שאני אפסיק לנסות. עד כמה שזה גורם לי רק להתחרפן יותר. מה שאמרתי בהתחלה יצא מבולגן... כשחשבתי על זה בפעם הראשונה זה נראה כל כך הגיוני ומסודר... כשבאתי לכתוב את זה... פתאום הכל התבלגן לי בראש... אני לא זוכרת בכלל מה רציתי להגיד. כי זה לא אמור לצאת ככה. אני בעצם לא מתאמצת, אבל אומרת שאני מנסה.. ואז יש לי את האופציה להגיד שלא התאמצתי. ככה שאני לא מנסה בכוונה כדי שלא יצא שהתאמצתי ולא הצלחתי. ככה יש לי איך ובמה להצדיק את הכישלונות שלי... נראלי שזה יותר מסודר עכשיו. אבל אני עדיין מובלבלת. נראלי מחר בבוקר אני לא אזכור שבכלל כתבתי פוסט. אני חצי ישנה נראלי :S דאמ אני מרגישה הזוי ברמות. וגם דיסלקטית כנראה :S אינלי כוח לתקן שגיאות הקלדה אז תבינו לבד טוב? ולא כזה מאוחר... אבל אני לא במיטבי כרגע. אני כולי הפוכה. ומה יש לי מהכולי הזה? אני מדברת כמו ערס סוג ז' בזמן האחרון. ומשמיטה מילים שלמות. ומקלידה בלי אותיות. ופאקינג מדברת שטויות. אוווווף כואבת לי הברך המפגרת. השניה פחות. פאק מאיפה אני מוציאה את כל החרא הזה? התחת שלי לא כזה גדול. דאמ אני אומרת דברים מטומטמים

ועוד לוחצת על אנטר... האמת שלרגע היה נדמה לי שזו שיחה במסנג'ר פאק מה עובר עליי XDD טוב. טוב. להרגע. זה היממה האחרונה של לראות אנשים מתמזמזים ואונסים אחד את השני מול הפרצוף שלי בזמן שאני לבד עם רוסים מוזרים שאת רובם אני לא מכירה. ומשועממת ועצבנית וצריכה להשתין (ולא מצליחה עקב תסמונת מיכל (כן אני המצאתי.) שהייתה לי) ואיזה אחד התחיל לדבר איתי, ונחמד שהוא עשה את זה כי עמדתי להתחרפן. למרות שחצי מכל מה שהוא אמר לא ממש הבנתי... כי זה היה קצת כמו "בללההה בלהה בלהה". הייתי עסוקה בעובדה שאני עומדת להתפוצץ. אבל הוא היה נחמד. למרות שהוא היה רוסי כזה. (דאמ. למה כולם "רוסים כזה"?) הוא לא היה מעניין במיוחד. אבל אני מעריכה את העובדה שהוא התחיל לדבר איתי כי הייתי מדוכאת ומשועממת.. והרגשתי דיי תקועה. לפני שדקלה הלכה היה בסדר כי צחקו ביחד וזה אבל אחרי שהיא הלכה נשארתי עם זוג מיזמוזים (יצורים קטנים כאלו כמו זבובים) עזבו אתכם מהסוגריים זה סתם ציטוט של מפגרים נחמדים.. קיצר אני לא רוצה לנקוב בשמות. כי חברה שלי הייתה חלק מהזוג הזה.. וככה שהייתי תקועה עם מלא רוסים ואנשים שאני לא ממש מכירה. ובאיזשהו שלב הם הגעילו אותי למוות... (אה רגע, זה היה בכל השלבים...) (בלי לפגוע..) קיצר מצאתי את עצמי רצה למרפסת מלאה ברוסים שמעשנים ואולי גם שותים לא שמתי לב, וצורחת "דיי!!! אני לא יכולה יותר!!!!" כולם שם הסתכלו עליי ולא הבינו מה ישלי. ואז הם חשבו ושקלו את זה שוב והבינו במחשבה שניה. אבל גם זה עבר. אח"כ הייתי צריכה לישון איתם באותו חדר =\ (עם הזוג) וזה לא היה נעים במיוחד =\ ואז הגעתי הביתה באיזשהו שלב. ואז התחלתי להרגיש רע. אבל עבר לי. אחרי שדיברתי עם אחת המיזמוזים. והבנו אחת את השניה.. הגעתי למסקנה שנורא קשה לנו להבין אחת את השניה פנים מול פנים. אנחנו תמיד מבינות רק אחרי שיחה רצינית במסנג'ר. אני לא אגיע לנושא הכבד של למה לא היה לי מצברוח, כי זה לא קשור רק לזה.. זה קשור לעוד חברות... אבל גם זה יעבור. הכל עובר... דברים אופטימיים של היום? אבא נתן לי 100 שקל :] דיברתי עם סיון במשך זמן מה במסנג'ר בלי לריב! שזה גם הישג רציני לזמן האחרון :] זה היה נחמד. ודיברתי גם עם שרית ודיכאנו אחת ת'שניה. מציק לי שפתאום הכל הופך לכל כך מסובך, ושאנחנו האנשים, בני האדם הופכים הכל לכל כך מסובך.. דאמט. החיים לא כאלו מסובכים!! כי ניסינו לקבוע אני והיא ללכת ועיר או משו.. וסתם כדי לדבר.. נו באמת.. מי הולך לעיר בשביל לקנות דברים? (זה רק כי אין תקציב.. אבל אתם לא אמורים לדעת את זה..) ואז התחלנו לסבך הכל ולמה עדיף יום אחר, או מה עלולות להיות הבעיות. דאממ למה לחשוב כל כך הרבה? למה לסבך הכל?! בסוף יצא שאנחנו בכלל לא יודעות אם ניפגש. וככה זה היה גם עם סיון, רצינו להיפגש, ובסוף איכשהו מיום ראשון הגענו ליום חמישי. לא יודעת. ישלי עומס מוחי.

לכולם יש לוח זמנים כל כך מוקפד ומתוכנן =\ אני לא חושבת שאני משתלבת שם טוב כל כך =\ אבל זה יעבור.. הכל עובר. אחרי הכל, זה לא אשמת אף אחד שנהייתי רחוקה פתאום. והמרחק הפיזי גורם לכולם להיות רחוקים יותר, לא משנה כמה הם היו קרובים פעם... בכל מקרה.. נהיה סתם פוסט ארוך ומוזר. מתחיל משוגע, נגמר מוזר. עזבו אותי מכם. ובסוף כן הגעתי לאחד מהנושאים שבאמת מטרידים אותי...דאמ. אני כל כך צפויה. אני פשוט לא יודעת לשתוק.