לא'דעת מה קורה איתי. רגע אני בהיי, ורגע אני בדאון. וכל הזמן שבינהם... אני פשוט לא יודעת מה אני. אני מתחילה לכתוב ופשוט נתקעת. אין לי מה להגיד.. אני רוצה לברוח מכאן. ללכת רחוק רחוק עד כמה שאפשר... מרגיש כאילו אי אפשר.... כאילו נדפקתי עד הסוף.. אני לא יכולה פשוט לקחת את עצמי וללכת.. יש כל כך הרבה שאני צריכה לעשות עכשיו.. כל כך הרבה ללמוד. ובכל זאת... הייתי מעדיפה פשוט לקום וללכת. להפנות את הגב להכל. לא אכפת לי מה יחשבו עליי יותר.. תגידו שאני אימו תגידו שאני בכיינית ותרנית. לא אכפת לי יותר. תמשיכו לרדת על השיער שלי, על ההתנהגות שלי על הטיפשות שלי. למי אכפת? כל דבר שתגידו, אולי עלול להיות לא במקום.. אבל אני עלולה להסכים איתו. אני לא יודעת מה גורם לי להרגיש כל כך מוזר ומסריח... אני רק יודעת שאני מרגישה ככה. אני לא יודעת אם זו רייקנות, או פשוט יותר מידיי עומק שאני נמנעת מלהיכנס אליו. אני נמנעת מלכתוב בזמן האחרון...

אני משערת שמעצם הכתיבה בכלליות.. הפוסטים שלי קצרים יותר, פחות משמעות, ונמחקים על ימין ועל שמאל. כל דבר נראה לי כל כל מטומטם או מיותר. מה הטעם בלכתוב פוסט מדכא? אז מחקתי. מה הטעם בלומר שוב ושוב שאני טיפשה במקום לקום ולעשות משהו? ואם כבר אני לא עושה כלום.. אז דיי להתבכיין על זה. אני מנסה כל כך להחזיק את עצמי בידיים, ככה שאני לא אעשה טעויות מטופשות שוב ושוב. אני שוקלת את המילים שלי כל כך הרבה פעמים בגלל שאני מפחדת מה אנשים יחשבו. ודאמ.. כבר לא אמור להיות אכפת לי. וזה לא מה כולם יחשבו.. זה מה כולם יחשבו לא נכון. ואולי להפך.. ואולי זו הסיבה למה אני מפחדת להתעמק, מפחדת לכתוב. בדוגרי... לפעמים אני מחרפנת את עצמי. מה אכפת לי. מה אכפת לי? שיחשבו כולם מה שבאלהם. כל מה שמשנה פה זה מה אני חושבת... הבעיה היא שאני מנסה להבין מה אני חושבת... דבר שאני מפחדת לעשות. דאמ. מה אני מפחדת לגלות? אין שומדבר שלא חשבתי עליו כבר.. אני סתם מעמידה פנים כל הזמן. אי אפשר לשקר לעצמך. זה אפילו לא הגיוני. אני יודעת מתי אני משקרת. זה לא אומר שאני יודעת מה עובר עליי. מה אני מרגישה... ומה לעזאזל קורה שם. זה שחושבים על דברים לא אומר שמבינים אותם... נראלי שזה הולך להמחק... אם לא ברגע זה.. אז עוד כמה זמן..