בכל מקרה.. אני לא בטוחה שזה ילך =\

אם רק הייתי יודעת להגיד חלקיק פיצפון ממה שעובר לי בראש היה טוב... אבל אני לא יודעת. אני רק יודעת שיש מין הרגשה כזו חונקת. תקועה. לא יודעת... פשוט כאילו כובד שכזה על הלב וקשה לי לנשום.. הרגשה כזו מטופשת שבא לי לעשות חור בעצמי רק כדי להוציא החוצה. ממש כאילו באמת יש שם אבן. אני אומרת שאני לא יודעת מה הסיבה לזה.. אבל בעצם, אני נורא מנסה ומשתדלת לא להבין. לא להיכנס לזה ולא להתעמק בזה. אבל זה פשוט נשאר שם. ואני אפילו לא רוצה להסתכל לכיוון הזה. ובטח שלא לדבר עם אנשים שיתחקרו אותי וישאלו מה קרה.. זה לא שקרה משהו. אני פשוט מרגישה נורא שונה. נורא סגורה. נורא אחרת. ויותר מזה.. נורא זקוקה למישהו שיהיה שם בשבילי. אבל כשיש מישהו כזה אני נסגרת. עזבו, אני לא אשקר. אני לא מרגישה שיש מישהו כזה. אני אפילו לא מצליחה לחשוב כמו שצריך ולנסח בראש שלי מה אני מרגישה.... אז להגיד את זה כאן? ואני לא אימו ואני לא מתכוונת להתאבד או משהו ואני לא רוצה שאנשים יחשבו ככה. אבל אני לא יודעת איך להסביר את עצמי. פשוט באלי לעקור את הלב מהמקום וזהו. אי אפשר להיפגע אם אין לך לב? וגם לא יהיה עליו שום סוג של כובד. אולי פשוט קשה לי להיות אדישה לאנשים. אולי פשוט קשה לי עם זה. קשה לי עם זה שאני נסגרת ופשוט לא אכפת לי מאנשים או ממה שקורה סביבי או ממשהו בכלל. ואני מרגישה כל כך מתה.. ככה שאני בכלל לא מבינה מה הפואנטה במוות אם אפשר להרגיש מתים גם כשאתם בחיים... זה כל כך מטופש. ולמה אני לא יודעת לעשות את מה שאני אומרת או חושבת לפעמים? זה היה הרבה יותר קל. כרגע... אני מרגישה שאני יותר מידיי חושבת או מפחדת על מה שתחשבו על הדברים שאני אומרת, משום מה אני נורא מפחדת שיפרשו אותי לא נכון... כי אני יודעת שכולם עושים את זה... אז לפני שאתם שופטים אותי... בבקשה בבקשה אל תחשבו כלום.. פשוט תשאלו אותי. זה דיי מצחיק האמת. כי חשבתי שכשאני לא ארגיש שום דבר לאף אחד יהיה לי קל ונוח.. וזה עצוב עד כמה שלא. אני פשוט מרגישה רייקנית... ולמרות שאני מרגישה ככה.. לא הייתי חוזרת לרגע לאחור. אפילו לא לשניה. לא הפעם.. אני לא מתחרטת. אני יכולה להגיד לכם בלב שלם, שאני בטוחה ב100% שאין לי שום רגש לאף אחד! שזה דבר מדהים. לא רציתי להגיד את זה מהר מידיי. אולי אני מפחדת משטויות שכאלו... כמו שאומרים "אל תפתחי את הפה לשטן" אבל לא אכפת לי. כי אני בטוחה. בגלל זה פחדתי ממה שתחשבו, שתחשבו שזה קשור לזה, או לא'דעת מה. אבל זה לא. זה פשוט קשור אליי. להשקפות עולם שלי, לתאוריות שלי, לערכים שלי... שאני פשוט לא מבינה לאן לעזאזל כולם נעלמו.. אני לא יודעת במה אני מאמינה יותר... אני לא יודעת אם להאמין במשהו בכלל. אם יש טעם להאמין במשהו? או באנשים? או שעדיף להיות אדישה וסגורה לכולם וזה ירגיש אותו הדבר..? הקטע שזה לא מרגיש.. זה רק מרגיש רע יותר. ריק. אני לא קדושה, ולפעמים נמאס לי להקשיב או לדבר... אבל כשאין לי את זה, זה פשוט כל כך חסר! ואמרתי לעצמי הרבה פעמים... כבר הפסקתי לספור.. זוכרים שאמרתי באחד הפוסטים "עכשיו אפשר לחייך להמשיך הלאה ולשאול 'מה קורה?' ?" אני זוכרת שאמרתי משהו בסגנון... אני פשוט לא זוכרת שעשיתי את זה.. ואני זוכרת שאני רוצה. כמו מין סגירת מעגל... כי אני יודעת שזה קרה מזמן מזמן..... אני לא יודעת למה.. למה אני מוותרת כל פעם מחדש. בגלל זה אני מנסה לא. וזה לא קשור לעובדה שזה הדבר הספציפי הזה! זה לא! זה ממש לא! זה פשוט כאן. זה פשוט היה כאן כשהחלטתי שאני לא מוותרת לעצמי יותר.. אתם מכירים את האנשים האלו שמתחילים משהו ואף פעם לא מסיימים? אני מרגישה ככה... שאני כל פעם מתחילה משהו אבל מוותרת לעצמי באמצע ואז זה פשוט לא נגמר. כמו הלימודים, שבכתה י' החלטתי שאני משקיעה.. כבר בתחילת יא' הפסקתי להשקיע... ותראו אותי עכשיו... מי יודע אם אני אצליח לעבור את זה? כי ויתרתי באמצע. וכמו הריבים המטופשים שאני כל הזמן רבה עם אנשים... ופשוט לא יודעת איך לסיים. או כשמחליטים לא לדבר עם מישהו יותר בחיים, ובסוף מתחרטים... וכשהוא בא אליכם.. אתם פשוט לא יכולים להגיד לו ללכת.. כי אחרי הכל אכפת לכם. יש מצבים.. שפשוט לא יודעים על מה לוותר. לוותר על בנאדם, או לוותר על הריב? אני לא מתחרטת על מה שהחלטתי הפעם. אני רק מפחדת להגיע למצב כזה שוב. אני מפחדת לבטוח באנשים.. ומי שאיבד את זה עד כמה שזה כואב לי לחשוב או להגיד את זה.. צריך להרוויח את זה שוב. ודווקא בגלל העובדה שאנשים מפרשים את מה שאני אומרת לא נכון... דווקא זה הדבר שהוביל לריב המטופש הזה. ואני מפחדת לדבר על זה. כדי לא להיגרר לריב שוב. אני מהאנשים האלו שכשהם רבים עם חברה טובה הם בוכים. חח מצחיק הא? לא בוכה לא בוכה.. עד שמגיע מצב שכזה.. זה מצחיק שדווקא הדברים האלו הם אלו ששוברים אותי. אני מצטערת שהייתי קרה.. אחרי פוסט חושפני שכזה אולי יהיה לי קצת יותר קל לחזור לעצמי טיפה. וכמו שאמרתי קודם.. 

לפני שאתם שופטים אותי... בבקשה בבקשה אל תחשבו כלום.. פשוט תשאלו אותי... כי רק אני יכולה איכשהו להסביר את עצמי בצורה נכונה... וגם זה לא תמיד נכון. אני מצטערת.. אבל אם אתם באמת רוצים להבין.. הכתובת הנכונה היא לא כאן. הלוואי שידעתי אותה..

[אפשר לומר שהפוסט הזה מיצה את עצמו... ואפילו אולי הצליח להשיג את מטרתו. אני גאה בעצמי!]

חח :]