בזמן האחרון יוצא לי לגלות ולהבין דברים. דברים שלא שמתי לב אליהם עד עכשיו.. כל הזמן הזה..

ואני לא מבינה מה נסגר, ומתי כל הדברים הספיקו לקרות לי מתחת לאף בלי שאני אשים בכלל לב שהם היו שם..?

מה הולך כאן בכלל? זה כאילו ישנתי הרבה הרבה זמן, ופתאום אני מתעוררת ומגלה דברים שאני לא מבינה מאיפה הם צצו!

וכל זה מוביל אותי למסקנה אחת..

אנשים רואים רק את מה שהם רוצים לראות, הם מסתכלים מכל הזויות שנראות להם, רק לא על זו הנכונה..

אז אולי הייתי עיוורת הרבה מאוד זמן, ואולי אני עדיין.. תמיד יש דברים שפשוט לא רואים..

אני לא אסביר את עצמי הפעם, כי יש מספיק דברים ששמתי לב אליהם בזמן האחרון, שבטח ישבו מתחת לאף שלי כבר זמן מה.. לפני שהואלתי בטובי לגלות אותם. פשוט המון דברים שלא ידעתי. וזהו..

החלטתי ברוב קולות, עם עצמי ועם הפיצול האינטיליגנטי שלי שברוב חוצפתו לקח את כל החלק של החוכמה (שרית..) שהולכים למטרוק אפילו שזה קצת צולע. וזין על כולכם כי אני לא לובשת שום שמלה. מקסימום חולצה וחצאית, או ג'ינס וחולצה. זובי. אנחנו לא ארה"ב, וגם אין לנו תקציב. זה קצת מרגיז שיש שאיפה בישראל להידמות לארה"ב, הייתי קוראת לכולם כאן בארץ להיות מקוריים..

בואו נעשה דברים שארה"ב ירצו לחקות.. תהיו גאים, לכל אחד ואחת מאיתנו יש במה להתגאות. עצם העובדה שאנחנו חיים במדינה הזו, זה כבר דבר להתגאות בו. אנחנו חזקים, המון אנשים לא היו מסוגלים לסבול ולעבור את מה שאנחנו עוברים במדינה הזו בכל יום ובכל לילה. אז להם יש פאקינג "נשף" אז מה? להם יש קריסמס, אז מה? דאמט. מה אתם מתרגשים? הלוואי שאנשים פשוט היו שמים לב מה יש להם במקום להסתכל על מה שיש לאחרים ולקנא. כולנו עושים את זה.. אבל בדוגרי... אנחנו יותר משאנחנו מסוגלים לראות. אנחנו תמיד יותר.

ת-מ-י-ד !

never doubt yourself.

זה נורא חבל, אבל זו בעצם הבעיה של רוב בני האדם. אז נכון, תמיד כדאי לשאוף ליותר כדי להגיע ליותר. אבל גם אם לא נצליח...

אז? אף אחד לא מושלם. זה כל הכיף! זה כל האקשן. זו כל הפואנטה בלהיות קיימים בכלל.

תהרגו אותי אבל אינלי מושג איך הגעתי לנושאים האלו בכלל. זה לא באמת משנה..

אני לא מאמינה שזה הולך ונגמר. צעד ועוד צעד, אנחנו בסוף. ומי יודע מה יהיה הלאה? אמא'לה.

חפרני. אבל מפחיד. לחשוב על זה שיש אנשים שאוטוטו מתגייסים. פאק. עדיין כשאני רואה חיילים באוטובוס הם נראים לי כל כך גדולים, זה נראה לי כל כך רחוק ממני, שבדוגרי, עוד כמה חודשים, וגם אני אהיה שם.. ולפני שאני אהיה שם, כל כך הרבה אנשים שאני מכירה יהיו שם.. וזה עוד נראה לי כל כך רחוק.. אני פשוט לא מעכלת. נראה כאילו זה היה אתמול שהגענו לתיכון והיינו לחוצים ואפילו לא ידענו מה זה בחינת בגרות.. תראו אותנו עכשיו, כמעט ועברנו את כולן. חח לפחות פעם היינו תמימים וחמודים, עכשיו כולם סוטים ובעלי צחוק קטן ומרושע שכזה מתחת לשפם. ואם לא צחוק, אז לפחות חיוך. לכל אחד יש את החיוך המרושע שלו.. גם לאדם הכי טוב עלי אדמות XD

אתם רואים? אלו השעות לחפירות ולנוסטלגיה.. באמצע הלילה. זה הזמן הכי טוב והכי נוח לחשוב על דברים. הראש נקי משטויות ויש פחות דאגות. הרבה פעמים אני מתחילה לכתוב פוסט כשאני מדוכדכת, בשעות שכאלו. וכשאני מסיימת את הפוסט אני קולטת שאני בכלל כבר לא מרגישה מדוכדכת, ושהכל באמת באמת יהיה בסדר. כאילו לאט לאט איכשהו הפוסט הופך לאופטימי יותר ככל שהוא מתקרב לסוף. זה מצחיק. הפוסט הזה הוא לא דוגמה, לא הייתי מדוכדכת. אבל יש כאלו :)

נחמד לי עכשיו.. :] אני אוהבת את הלילה. את השקט הזה. מין שלווה שכזו. ויש גם חושך. אני אוהבת חושך. אני לא יודעת למה, לא יודעת להסביר. אני פשוט אוהבת. משהו בדבר הזה שקוראים לו לילה מחזק אותי.