אני יודעת שיהיה טוב, זו הסיבה שאף אחד לא טורח להגיד לי את זה. כולם יודעים שאני יודעת את זה. זה לא דבר שאני לוקחת כמובן מאליו. הרי עכשיו כבר בסדר. אי אפשר להגיד שרע לי. אני אולי לא הכי שמחה ומאושרת בעולם, אבל מי כן? אושר הוא דבר יחסי. וכמובן שגם זמני. אני יודעת שאני לא כל כך משו בזמן האחרון.. מפוצלת, מוזרה. אף אחד לא באמת יודע מה אני חושבת ועל מה. ואם כן זה עלול להשתנות כעבור דקה. מה נסגר אתם שואלים? שאלה טובה.. אבל בדוגרי, למי אכפת? אני חיה, אני נושמת? זה כל מה שחשוב באמת. אכפת לי מאנשים, לאנשים אכפת ממני? זה מה שחשוב. יש לי אוכל מים בית ואנשים שאוהבין אותי ואני אוהבת אותם. יש לי את המעט שבנאדם יכול לבקש. אז מי אני שאגיד שרע לי?

הדבר היחיד שהייתי מבקשת, אם הייתי מבקשת, הוא מישהו לדבר איתו.. ואני לא מבקשת. כי לא ככה דברים שכאלו אמורים להתחיל. אני לא מחפשת את עצמי... אני יודעת בדיוק איפה אני עומדת. טוב, לא בדיוק, אבל בערך... וזה מספיק לי בנתיים.

ואם הייתי מחפשת, אני חושבת שהיה לי מושג קטן איפה להתחיל לחפש.. ואני יודעת שהיו האנשים שהיו מנסים לעזור לי בזה.. אבל זה אחד הדברים שאי אפשר לעזור בהם. אני מעורפלת. שוב. וגם ככה אני כותבת.. מעורפל. אני לא בדיוק יודעת לאן אני חותרת או מה הנקודה שלי.. ולמען האמת כבר הרבה מאוד זמן שלא כתבתי כמו שאני יודעת שאני יכולה, או כמו שהייתי כותבת. אני לא חושבת שזה יחזור להיות מה שהיה.. הרבה השתנה. אני השתניתי. שוב. אין דבר כזה בנאדם שלא משתנה... כל שינוי בחיים, אפילו קטנטן.. מחזק אותנו, מחשל אותנו, או מחליש... לא משנה למה הוא יגרום, הוא תמיד ישנה גם משהו בפנים.. דרכי חשיבה, רגשות.. לא משנה מה.. אבל תמיד ישנה משהו. מכל דבר לומדים. כולם יודעים את זה, ואף אחד לא יקום ויעז לומר שזה לא נכון, כי מה שנכון נכון.. ואי אפשר לשנות את זה. אני למדתי שאין טעם במילים כשאף אחד לא מקשיב. אין טעם לחשוב יותר מידיי. פשוט לכתוב. ככה, באדישות. מה שיצא יצא. נכון.. אז נכון זה לא אותו הדבר. זה לא בא מבפנים אחרי שעות של בהייה בתקרה ומחשבות עמוקות. זה בא בחלקיק שניה של מחשבות חפוזות ומהירות שכנראה דינן להכתב. זה בכל זאת מגיע מאותו מקור.. מאותו לב, מאותו מוח. אני לא יודעת מה באמת חשוב לי בחיים האלו, כרגע אני לא יודעת. אני מודה. אני לא יודעת מה קורה איתי, מהם הערכים שלי שטרחתי כל כך הרבה לשמר, ולא מה אני חושבת. אני לא מקדישה יותר מידי מחשבה. אני פשוט כותבת. ככה. סתם. מילים סתמיות שלא אומרות דבר. זה השלב שאני מתחילה לכתוב מהעומק... כרגע אני לא מרגישה כל כך בעלת עומק.. יותר משהו כמו חלולה. בור ללא תחתית? שיהיה. אני יודעת שני מבלבלת את המוח, ואני לא ממש יודעת למה אני טורחת. לא יודעת מה הסיבה. סתם, אני מתגעגעת. מרגישה כל כך ריקה. ואיפה כל התוכן הזה שהיה בי? הדברים שיחדו אותי ועשו אותי מי שאני? איפה הם עכשיו.. כי אני לא מצליחה לראות אותם. אני משתדלת לא להסתכל אחורה.. אני לא רוצה לגלות שהשארתי את הכל מאחורי ופשוט הלכתי. אני יודעת שזה לא נכון. אולי זה פשוט תקופה שכזו. שמשתדלים לא לחשוב, לא להסתכל אחורה ולא לגלות כמה טיפשים היינו.. וכמה טיפשים נגלה שאנחנו בעתיד כשנסתכל אחורה שוב.. חחח אל תנסו להבין. אפילו אני כבר איבדתי את עצמי במילים. זה פשוט כישרון שכזה! לחשוב כל כך הרבה עד שמסתבכים ולא מבינים על מה חושבים. לפעמים אני חושבת שזו רק אני... אבל מסתבר שיש עוד המון כמוני.

אני מתגעגעת להמון דברים. אבל יהיו דברים חדשים...