חזרתי לדכאונות המטופשים ולהרגשה של לבד. עד כמה שאני מנסה להכחיש את זה ונמנעת מלומר את זה.. זה לא משנה את איך שאני מרגישה. אני פשוט מרגישה מתה! אני אפילו יוצאת פחות.. אני בטח חולה. תשתיקו אותי.

תשתיקו. האמת שזה כל כך לא נחוץ, אני שותקת גם ככה. ונחנקת. וגם אם לא, זה לא שמישהו מקשיב.. נראה כאילו האנשים שאשכרה הקשיבו לי נעלמו, השתנו. לא יודעת.

 "he'll do one of two things,

 he will admit to everything,

or he'll say he's just not the same,

and you'll begin to wonder why you came"

אני לא מתפלאת, ידעתי שהכל ישתנה. וגם אני אשמה בזה. אני עדיין לא מצטערת, לא מצטערת שהכרתי אנשים ושראיתי את כל הבפנוכו שלהם. אפילו שעכשיו זה כבר לא ככה, אפילו שאני כבר לא מרגישה בנוח לדבר כמו פעם. שתי דלתות נסגרו, לא אחת.

כולם כל כך רחוקים. כמו בחלום רע. כמו החלומות האלו שמתעוררים ולא מצליחים לצעוק ומתעוררים שוב ועדיין לא מצליחים לצעוק כי הכל כל כך רחוק. אני מצטערת שעכשיו זה לא ככה =\ אבל אני לא חושבת שאני יכולה לעשות משהו שישנה את זה. זה לא הדבר היחיד שמטריד אותי.. הוא כבר מתיישן, כבר נהייתי אדישה. לא אכפת לי משומדבר. שוב. אני לא טורחת לדבר יותר מידיי או לצאת יותר מידיי. אני לא מתעקשת. אני לא נלחמת. פשוט וותרנית. שישמע לכם דפוק אבל אני מודה... כל העניינים האלו, עניינים של הלב וכו'.. הם דברים שמפחידים אותי. אני לא יודעת למה זה ככה, מה כבר קרה שגרם לי להגיב בצורה כזו לדברים שכאלו.. אבל זה ככה. אני יודעת שאני מרחיקה. אני יודעת שזה קשה להישאר במקום מסויים כשכל הזמן דוחפים אותך ממנו. אני יודעת שיש לי בעיות. אני יודעת. אני סתם מסבכת את עצמי עם המחשבות המיותרות האלו. מה שיותר מפחיד אותי זו העובדה שאני לא חושבת בזמן האחרון. אני נמנעת מזה אוטומטית. אבל אני פשוט מרגישה לא עצמי כשזה ככה. אני צריכה שיציקו לי, אני צריכה להיות מוקפת באנשים שטוחנים לי בשכל. על דברים חשובים ועמוקים שכאלו. כי אם אני לא מקשיבה למישהו אני גם לא מרגישה צורך לדבר. ואם אין לי את זה, אני פשוט מרגישה מרוקנת. כאילו אין לי שום דבר חכם להגיד. נורא טיפשה וסתמית. כאילו מה לעזאזל אני שווה? אני אוהבת להקשיב לאנשים. אני אוהבת להיות שם. אני אוהבת שיש לי מה לחלוק ועל מה לדבר. אני אוהבת את השיחות העמוקות והארוכות האלו שכבר חודשים לא יצא לי לעשות. סתם. מיותרת, סתמית. לא יודעת מסוגרת שכזו. שקטה. הלכו חלפו להם אותם ימים שהייתי זו הרעשנית הצחקנית, זו שמארגנת את רוב היציאות? שהייתי שמחה פשוט להיות קיימת. לא יודעת. מה הולך, כולם נעלמים לי ודועכים לי מול העיניים. החברות הכי טובות שלי נעלמות לי. אפילו אני עצמי נעלמת לי. אני פשוט רוצה לבכות. להישבר. נמאס לי כבר. זה לא סתם. זה לא סתם! זה מציק לי. זה מציק לי. אני לא יכולה. אני לא חושבת. אני לא חושבת על כלום. כי אני יודעת שאם אני אחשוב אני אבכה. עובדה. זה מה שאני עושה ברגע זה. חושבת. כותבת. בוכה כמו מטומטמת! כי כשאני מסתכלת על זה, אף אחד לא באמת יודע, אבל החיים שלי לא כאלו קלים כמו שהם נראים. ברור לי שאין לכם שום מושג על מה אני מדברת כי לא טרחתי לומר דבר. וברור לי שיש אנשים עם חיים גרועים יותר. אני לא אומרת שיש לי חיים רעים. הם פשוט קשים לי כרגע. אני הולכת ומתחרפנת. מחפשים דירה. עוד הפעם.. רחוק מדודה שלי. שלא תשגע אותנו ותטריף אותנו. למען האמת היא נתנה לנו 3 חודשים לעוף מפה. בגדרה כמובן.. עד שנתחיל לבנות, עד שיהיה בית. אי אפשר לסבול את זה יותר. אבא שלי ספג איומים על החיים שלו מסתבר ונושל מהעסק שהוא עצמו פתח (או משו בסגנון) גילינו שאשתו של אבא היא אולי כלבה אחרי הכל. והבת שלה קרצייה וחולת נפש בצורה לא נורמלית. כאילו הכל פשוט הולך הפוך. ממהרים להגיע לתחנת אוטובוס.. נוסעים מאזור לכיוון רחובות כדי לתפוס אוטובוס ליבנה וכל, אבל כ-ל הרמזורים אדומים. מגיעים למסיבת יומולדת שתראה שאכפת לנו, אבל ילדת היומולדת לא נאה לה והיא נכנסת לדיכי מתבכיינת ומתעצבנת שבכלל חשבנו עליה ועשינו לה מסיבה. טיולים לצפון נדפקים, אנשים מתגייסים. מה לא דפוק? נדפק לי המוח כבר! ועם כל זה אני מרגישה לבד. וחנוקה. וצורך במישהו שיהיה לו אכפת. לא. לא מישהו כזה. חברות יש לי, גם ידידים היו לי.  לא יודעת מה אני רוצה.

just leave it.