נזכרתי עד כמה אני חלשה כשמדובר בלב שלי. נזכרתי עד כמה אני חזקה כשאני צריכה להגן על משהו שיקר לי. אבל לא ממש הבנתי איך זה מסתדר... אמרתי לה שלא תלך היום. כמעט והתחננתי. היא הבטיחה.. והלכה בכל זאת. והינה, תראו מה קרה. מזל שגיליתי שאני חזקה מספיק להתמודד איתה לבד. ולהגן על האחים שלי. מהדודה המפלצתית. חבל שאמא שהלכה. חבל. כמעט בכיתי, צרחתי כל כך חזק שכבר כואב לי הגרון. היא לא בנאדם לחיות איתו, עד כמה שאני שונאת להגיד את זה... אין פלא שהיא כמעט לבד. אמא שלי היא האחות היחידה שהיתה מדברת איתה. היא בלתי נסבלת. מתי כבר נעוף מפה? מתי??

רע לי! רע לי! סעמק. אני שונאת להתבכיין.