השאלה אם זה מספיק.. כל יום יוצא לי לגלות דבר חדש בעולם. ולפעמים זה לא דברים טובים. אם להיות כנה, עד כמה שאמרתי כמה שאני טיפשה ומטומטמת כל הזמן, ועד כמה שאני מרגישה ככה לפעמים, אני לא חושבת שאני טיפשה. תמיד ידעתי לקרוא אנשים, פחות או יותר. כמו כל בנאדם, טעויות אני עושה. והמון. טיפש זה לא בנאדם שעושה טעויות.. טיפש זה אחד שלא לומד מהן...

תמיד היו לי נורות אזהרה בראש. כשמשהו לא נראה לי, אפילו אם אני לא בדיוק יודעת או מבינה למה, כשזה סתם מרגיש לא נכון למשל.. אני מקשיבה לראש שלי וללב שלי. אינטואיציות. אני לא יכולה לומר שלא קרה שטעיתי, כי זה קרה ועוד איך. אני לא באמת מבינה למה אני אומרת את כל זה. אני לא אחת שאוהבת להתרברב ולהשוויץ, זו ממש לא הפואנטה שלי. אני פשוט לא אוהבת שמנסים לסבן אותי. אני לא בנאדם פשוט או קל. אף פעם לא הייתי. אני נפגעת מהר גם אם אני לא מראה את זה ומבליגה פעם אחרי פעם. יש מצבים שפשוט נמאס לי ואני מתפרצת. אני לא שומרת הרבה דברים בלב, וכמעט נדיר שאני לא אומרת את מה שאני חושבת. אפילו בצורה הכי גסה ומכוערת שאני יכולה, זה תמיד תלוי בסיטואציה. כשמשהו לא נראה לי, קודם אני מדברת ואז אני מתרחקת. וכדאי שגם אחרים יתחילו לעשות את זה.. האמת, שכל ה"נאום" הזה בכלל לא קשור לרוב האנשים שאני מכירה. יצא לי להתחלק לעולמות, אני לא חושבת שתבינו על מה אני מדברת בדיוק מהסיבה שזה חלק מעולם שלא קשור אליכם. ואני לא חושבת שאני רוצה שהוא יהיה גם חלק משלי. בדוגרי, אני עושה את זה שוב. מדברת באמא של העקיפין. למרות שאני יודעת שהסיכוי שזה יצא מפה הוא קטן נורא. לא בא לי שיתחילו לתחקר אותי על מה אני מדברת. אם אני רוצה אני אגיד. זה סתם כזה. כשדולקות נורות אזהרה, אז חושבים "אוקיי, הנורות נדלקו, אז אין מצב." ואז מגלים שצדקתם. וזו הרגשה טובה, אבל רעה. כי העולם הוא לא תמיד מקום תמים וטוב כמו שהוא נראה. וזה מאכזב. אפילו אם לא חשבתם שהוא כזה, אבל קיוויתם. וזה מרגיש חבל. חבל שזה לא ככה. חבל שאנשים לא יודעים מה טוב ומה רע. וגם אם הם יודעים.. הם לא תמיד מקשיבים לזה. כי מה אכפת להם.. אם לא הם יפגעו מזה, אז למה שיהיה להם אכפת? אני אישית לא חושבת ככה. לרוב אכפת לי. אבל פשוט נמאס לי מזה. נמאס לי שאכפת לי כל כך. נמאס לי. לפעמים אני חושבת "הלוואי והיה לי אכפת כמו שאכפת להם" כי לפעמים בעיות שלא קשורות אליי בכלל מכניסות אותי לסיבוכים. ובסוף אני זו שנפגעת איכשהו בעקיפין. וזה מרגיש באסה. תאמינו לי שזה מרגיש. יש אנשים רעים בעולם. אבל אל תתנו להם לשבור אתכם. ובסוף.. הם יהיו אלו שישברו. ולכם לא צריך להיות אכפת כמו שלהם לא אכפת. ואם אתם אנשים טובים.. אז תגלו שכן אכפת לכם ואתם מרחמים עליהם. כי אתם מאמינים. וכי חבל.

אני יודעת. פעם הייתי יותר אופטימית...

חבל.