לפעמים אני כל כך מנפחת דברים שהם יוצאים מפרופורציה ואין לי שום שליטה עליהם. פאק. אני כל כך כבדה. אין לי מושג איך אני כזו רזה. מראה חיצוני יכול להטעות. כי בפנים אני מרגישה כל כך כבדה. כל כך מסוגרת ונעולה. לא יודעת מה יש לי אבל זה מציק לי נורא. למה כל החלטה שאני עושה חייבת להוציא ממני את המיץ לפני שאני מחליטה..? ואח"כ אני עוד מתחרטת.. זה לא הגיוני בכלל!

למה יש דברים שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להחליט בספונטניות? סתם ככה... לפני ההרגשה..? למה קשה לי לעשות את ההפרדה הזו בין כן ולא, אני פשוט לא מכירה אותן! הכל אצלי זה לא יודעת וזה מרגיזזזזזזזזז! אני פשוט כל כך כועסת על עצמי לפעמים. אפילו הפוסטים שלי כבדים. המחשבות שלי כבדות. למי יש כוח לכל הכובד הזה...? אנשים מתעייפים באיזשהו שלב. אני מתעייפת. אבל זה לא כל כך משתנה למרות הכל.

ישלי הרגשה נוראית שאנשים חושבים שאני מסננת אותם. כי כשאני בעבודה הפלא לא עליי ולפעמים אני לא שומעת אותו גם כשאני בבית, ודווקא בפעמים שהייתי בסביבה.. אצל דודה שלי והתקשרו אליי הייתי בלי פלאפון. וזה לא שלא חשבתי על ללכת ולדפוק בדלת, פשוט או שהייתי עם אמא ולקחנו ארגזים, או שהייתי עם אחי הקטן כדי לקחת חוטים וכבלים למיניהם.. וזה היה לא נעים כלכך =\ עכשיו אני סתם מרגישה רגשות אשמה על זה שאני "מסננת אנשים" כשאני לא באמת עושה את זה. וכשמישהו מצלצל אליי ממספר שלא מוכר לי אני לא טורחת לחזור. לא יודעת. אני סתם מרגישה רע... אולי זה סתם בראש שלי. אבל יש לי הרגשה שמסננים אותי עכשיו =\ בגלל זה. וזו הרגשה ממש מגעילה.

בא לי לברוח. לפעים פשוט בא לי להיות מישהי אחרת. אחרי שבונים אישיות במשך כל כך הרבה זמן... זה קשה פתאום לבוא ולשנות אותה. וזה לא קשור לאף אחד. זה משהו שאני מרגישה. זה משהו שמכאיב לי בכל צורה אפשרית... ישירות או בעקיפין.. זה לא באמת משנה. וקשה לי לשנות את זה. ואני רק נסגרת יותר ורק מתעצבנת יותר, ורק מתייאשת ויתר. בא לי להתחיל מחדש.. להיות אחרת, בלי שיחשבו שזה מוזר. בלי שאני אחשוב או ארגיש מוזר.

בא לי לבכות....

I can't sleep.