כשאני בעבודה אני עצבנית,

כשאני עומדת לצאת משם אני כבר רתחת מעצבים,

וכשהוא חותם על הכרטיס, אני כבר מחייכת.

משום מה כשאני מגיעה הביתה אני שמחה שכזו ^^

ואז מגיע הזמן לישון, ואז דברים כבר לא כלכך שמחים, כי הייתי כלכך עסוקה בשאר היום שלא היה לי זמן לחשוב על הבעיות והצרות שלי. ואז אני לא מצליחה לישון =\

דברים קורים. אני לא יודעת למה. קורים לי דברים דרמטיים מידיי. לפעמים אני מרגישה כאילו אני חיה בסרט.

והקטע זה שאני כל פעם מופתעת מהדברים האלו מחדש. ואני ממש לא מבינה מאיפה זה בא. למה אני? מה מיוחד בי?

למה אני צריכה את כל הטלנובלות האלו בחיים?

נראה כמה סיטואציות שהייתי בהן:

כשידיד טוב מפתח רגשות ואז הכל מתחרבש ונהיה מסריח. ואח"כ מפסיקים לדבר באיזשהו שלב ואז שונאים אחד את השני.

כשעמית לעבודה שלא מעוניינים בו מפתח רגשות או נדלק ואז לא נעים לבוא לעבודה כל בוקר. ואז דוחים אותו ואז הוא שונא אותך.

כשעמית מבוגר ערבי נדלק או מפתח רגשות.. ולא יודעים מה לומר כי כבר היינו בסיטואציה דחינו ושנאו אותנו >< אז שותקים ומתעלמים.

כששני חברים טובים מפתחים רגשות לאותה אחת.

כשבן אדם "מסתורי" מפתח רגשות או אנערף.

כשאקס רוצה להיפגש אחרי שהוא נזכר פתאום שאני עדיין קיימת ולא יודעים איך להתחמק מזה..

למרות שדווקא היו לי סיבות אמיתיות למה לא להיפגש איתו. אני ממש כועסת על הבנאדם. איזו חוצפה יש לו.

ומשום מה אמא שלי החליטה שאחד הבוסים בעבודה נדלק עליי. וזה כבר בכלל לא לעניין. לי אישית לא נראה ככה. אבל אם זה ככה (חס וחלילה) אז זו עוד סצנה לדרמה הטלנובלית שלנו. 0_0

פאק. ואני לא אומרת את זה כי אני חושבת שאני משהו. אני לא..... זה כל הקטע. אני פשוט לא מבינה דאמט!

אין בי שום דבר! אני לא מדהימה, אני לא מיוחדת. אני סתם. סתם אחת.. ואני גם לא נראית כזה טוב. ואני נורא אגרסיבית לפעמים. אני נורא שלילית תוקפנית ולא נחמדה. ואני כל כך לא יודעת להגיב לדברים בצורה נורמלית. אני לא! אני פשוט טובה בלא להגיב.

חראחראחרא. אני חרא בדברים האלו. ברגע שמשהו כזה קורה אני נאלמת. לא יודעת מה להגיד וזה מטריד אותי נון סטופ. והדברים האלו קורים דווקא לי ואני לא יודעת להתמודד איתם! כוסאמק!

וזה לא שתגידו שיש בי משהו מיוחד, כי אין. אז איך לעזאזל אני נתקלת ונתקעת דווקא בסיטואציות המסריחות האלו?

היום הבוס אמר לי שאני משגעת אותו. רציתי לדפוק לו משהו בראש אבל חשבתי באותו רגע רק "ממ.. לא רק אותך מסתבר."

אבל לא התכוונתי דווקא במובן הזה. אני פשוט מתחרפנת. נשבעת שרציתי כבר להגיד "דיי לא יכולה יותר. אני הולכת הביתה. ולא באה מחר, ולא ביום שאחריו או ביום שאחריו.." אבל לא אמרתי. יש לי כולה עד סוף החודש. אני צריכה את הכסף הזה בשביל השבועיים לפני צבא.. צריך לבלות כמו שצריך! בנתיים ישלי קצת כסף. מחר אני לא עובדת.. התכוונתי ללכת עם שרית לבקום ללוות אותה =\ אבל בסוף זה לא מסתדר.. בכל מקרה לא ביטלתי את היום חופש.. אני כל כך צריכה אותו כי אני עוד עלולה באמת לשבור איזו צלחת על ראש של מישהו. ואוו. אין לי מושג איך, אבל בעבודה אני בנאדם כל כך שונה. אני הרבה יותר מעודנת ושקטה ונחמדה מאשר בדרך כלל. ואני נורא מתאפקת לא להיכנס במישהו שם כשאני עצבנית. אני כלכך מתאפקת. אבל בסדר, נגרור עוד קצת.. זה לא הרבה.. :)

ואז אני אוכל להיכנס לשם יום אחד בהיר עם מדים, לחייך ולשאול: "יש מבצע לחיילים במדים?" ;) חעח. אני מחכה ליום הזה רק בגלל שבאותו יום אני לא אצטרך לעבוד שם! חעח. יהיה טוב.. יום עמוס מחר! :]

יהיה טוב..

אמרתי ליוסי הזה (מהעבודה הערבי..) שאני לא עובדת היום כשהוא שאל, והוא אמר שהוא מתגעגע 0_0 אז כמובן שאני טובה בלשתוק, אז חייכתי והלכתי. אח"כ הרגשתי צורך להתפחלץ. דאמט. הדברים האלו גרומים לי טראומות. בגלל זה עדיף. עדיף להיות לבד! אני מהטיפוסים שטוב להם לבד. לבדלבד! ככה חופש! לא צריך אפ'חד על הראש. לא צריך לעשות חשבון לאפ'חד.

ועדיין, אני תוהה מתי זה יגמר >< אבל אני לא ממהרת.. :)

קיצר, כל הפוסט הזה בא להגיד בעצם, שאני לא טובה בדברים האלו והם מעייפים אותי. אני מתעלמת, וגם לזה יש תוצאות =\

לפעמים אנשים חושבים שמשחקים בהם. אבל זה לא זה =\ זה פשוט שאני לא טובה בתגובות..