אני יודעת שאף אחד בטח לא ממש הבין את הפוסט ההוא הפסימי... וזה עדיין קצת מציק לי. זה הרבה דברים. אבל משהו אחד, לא יודעת. אולי עדיף שאני לא אגיד.
סתם, התחלתי שיחה באייסי עם מישו, וניסיתי להיות נחמדה, ניסיתי להיות בסדר, וכל הזמן הרגשתי חרא, ושלא מעניין אותו בכלל, ושהוא לא רוצה לדבר. טוב, אני מכירה את זה שלא בא לדבר עם מישהו, אבל לא חייבים להיות מגעילים בטירוף. אני יודעת שעשיתי הרבה דברים לא בסדר בחיים שלי, ואני יודעת שאני לא דוגמה. אבל הדברים הקטנים האלו פוגעים בי כ"כ. זה סתם. באמת! כאילו מה הבעיה פשוט להגיד "לא בא לי לדבר" או פשוט לא לענות או משהו. זה עדיף מלגרום למישהו להרגיש ששונאים אותו. באמת הרגשתי נורא נורא חרא. כי ניסיתי להיות נחמדה. וזה מה שהכי מציק. שזה כבר לא פעם ראשונה שזה קורה. כאילו גאד דאמט מה לא בסדר בך?! זה כאילו בסדר יופי אני יודעת שאני הרבה פעמים מגעילה והכל...אבל אני מנסה להיות בסדר ונחמדה והכל, והרגשתי פשוט כאילו יורקים לי בפרצוף. ובגלל זה כעסתי! ובגלל זה נפגעתי! כי עד שאני מנסה לעשות משהו בסדר, גם הוא מתקלקל. אז למה לנסות?! זו כל הפואנטה. הרגשתי דיי חרא בגלל שהייתי מגעילה והכל, וניסיתי לתקן את זה, לא'דעת ניסיתי לפתח שיחה ידידותית להתעניין או ואטעברר ופשוט, התחרטתי שניסיתי. כי זה גרם לי להרגיש עוד יותר חרא, להפגע, ולהיות יותר עצבנית. חוצמזה שגרם לי לשנוא את הוואנבי בנאדם שדיברתי איתו. אוף הוא כ"כ עצבן אותי. בסוף התפרצתי עליו. ושוב זו לא פעם ראשונה. וזה נורא מעצבן. כל פעם שאני מנסה, זה מסתיים רע. אז דיי. אני לא רוצה לנסות יותר. למה לי? כדי להרגיש עוד יותר חרא אח"כ?
למה אני תמיד מרגישה שאני זו שלא בסדר? למה אני תמיד מרגישה שאני טועה? למה לעזאזל, אני תמיד מנסה לתקן הכל?! את עצמי, את העולם.. למה? ואולי אני לא צריכה?! אני מושלמת כמו שאני?! למה אני תמיד מרגישה כאילו אני לא טובה מספיק?! מה לא בסדר בי?! כי זה מציק לי. באמת.. הכל. אני פשוט מרגישה כמו רוח רפאים, ולא אני לא פסימית אני פשוט ריקה. מרגישה כמו רוח. משתדלת לא לחשוב יותר מידיי, משתדלת לא לכתוב, כדי לא לגלות את מה שבפנים.. כי אולי אני לא רוצה להכנס לזה?. לא רוצה לחשוב כי זה גורם לי להרגיש חרא. לא רוצה להתעמק בדברים יותר מידיי. אבל הינה מגיע הלילה ואני לא ישנה..., והינה מגיע הבוקר, ואני לא אוכלת. והינה פה והינה שם... לא עושה כלום כל היום. מחשב טלויזיה מידיי פעם חברות וישנה הרבה... אני ממש מנסה שלא לחשוב. אתם בטח שואלים למה לא לכתוב... כי כשאני כותבת, אני בוכה. וגם עכשיו, אני בוכה. למה? אלוהים יודע למה. רוב היום אני לבד, וזה לא ממש מעודד, כי כשאני לבד אני חושבת. ולחשוב זה רע. אז אני מנסה להעסיק את עצמי בכל מיני דברים. ואם זה לא מצליח - אז אני ישנה.
שלא נדבר על זה שאני מתעוררת מוקדם יחסית.. הלכתי לישון ממש מאוחר אתמול והתעוררתי ב9. אח"כ איכשהו איפשהו אני נרדמת שוב אחרי כמה שעות על הספה בסלון או משהו בסגנון... הגעתי למסקנה
אני הופכת לאימו דיכאונית!
ואני שונאת את זה...ממש ממש שונאת את זה..
אני יודעת שלא אמרתי. אבל אני חושבת שתמיד הייתי כזאת. דיכאונית. לא, הייתה לי תקופה כזו יפה... של פרץ אופטימיות. לא תמיד הייתי אופטימית, רק מאיזשהו שלב... והאופטימיות זה משהו שאני לא אאבד לעולם! לפחות לא לגמרי.. עכשיו, כשאני כותבת, לא יודעת. זה לא מה שרציתי לומר.המילים פתאום נעלמות לי, או מאבדות את המשמעות.
אם רק הייתי יכולה לומר לכמה אנשים, בדיוק את מה שאני חושבת.. הו, זה היה נפלא. אבל...אין לי את האומץ. בעצם... יש לי. וזה גם מה שאני הולכת לעשות. אבל...השאלה היא מתי. לא כך?...
אני לא בדיכאון. כבר עברתי את השלב הזה. אני בסדר. פשוט כמו זומבי. חיה מתה כזה. חיה לשווא. זה יעבור לי. לא רגע, מה אני אומרת שטויות?! גאד דאמט! אני לא חיה לשווא!
ואני בשום פנים ואופן לא מתה! אני חיה :) וזה טוב P: איטס גוט טו לחיות XD פשוט כזה משהו חסר. אוף, הלוואי והיה מישהו שהייתי יכולה לדבר איתו. מישהו שלא מכיר אותי כ"כ.
מישהו ולא מישהי. אולי ככה הייתי מבינה קצת יותר את הצד השני.. הפשוט יותר של החיים. של האוכל פיפי סקס ולישון. אוך בנים. P:
הלוואי והכל היה באמת כ"כ פשוט. לא ככה.. אבל.. נו הבנתם. אני בסדר. אני תמיד אהיה בסדר.
ואוו... שוב יש בי פרץ של אופטימיות חדשה :)
אני שמחה שכתבתי למרות שלא בדיוק יצא לי לומר את מה שהתכוונתי... פשוט לא הצלחתי להרדם..
בכל מקרה אתם עדיין מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם ולהגיב גם בו.
אוף, לצערי לא הכל מסתדר. וגם לא ציפיתי לזה. אני מבואסת לגמרי. זה לא פייר. שכחו מחודשיים. גם זה התקצר לי! :'( אמצע חודש הבא אני כבר לא גרה ברחובות! אוףףףףףףףףףףףףףףףףף אבל זה לא פייר! זה כ"כ לא פייר@! זה עדיין חופש! מה אני אעשה שם?! תקועה בחור הזה?! בלי אף אחד מהחברות שלי! ברור שאמא תקנה לי חופשי חודשי ואני אהיה ברחובות בהתנחלויות רוב הזמן. אבל זה עדיין מציק. אני בטח אצטרך לחזור מוקדם יחסית כל פעם כשנצא. אוף אוף אוף. זה לא כיף. אבל זה גם לא הכי נורא. אני אשן אצל אנשים P: אבל אני כ"כ אתגעגע...לעיר הזו, לגור בה. וכ"כ אתגעגע לטיולים עם הכלבים. וכ"כ אתגעגע לקטע הזה של לצאת בהתראה קצרה. ככה צריך להודיע לי קודם כי זה אוטובוסים ועניינים. אוףאוף. טוב דיי. זה בקטנה. יאללע אלו החיים :) והם טובים! למרות שלפעמים לא כ"כ נראה ככה :) רק רציתי להודיע על זה...
והכי אבסורדי זה שהחברה הכי טובה שלי [אחת מהשתיים] בחוצלארץ ואפילו לא יודעת. ואני מתגעגעת אליה כ"כ! (אני תחמנית..אני עוד אגרום לה לקרוא את הפוסט הזה כשהיא תחזור חעחע) יהיה בסדר. הכי בסדר שאפשר. אחרי הכל, הכל לטובה =]]
HEY ME...
DON'T WORRY AND BE HAPPY
O.K ?
אוקע P:
פיצולים. סתירות, חח זו אני. לא קל להבין אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
