קראתי עכשיו פוסט יחסית ישן שלי. פוסט שהוא לא רחוק מידיי ולא קרוב מידיי. פוסט שהוא לא דיכאוני מידיי ולא מצחיק מידיי. פוסט שהוא פשוט אני. קראתי את הפוסט על הטיול השנתי. פוסט ארוך חח... הייתי כ"כ שונה..כ"כ אחרת. כ"כ אופטימית, כ"כ שמחה ומשוחררת. וחשבתי על זה... מה היה שונה אז? ממה שקורה עכשיו?..

וול. הרבה.

הייתי לבד, אבל לא לבד. (עכשיו גם), אהבתי אדם מסויים (עכשיו גם..?), ידעתי מי החברות שלי (עכשיו גם...?), ביליתי עם אנשים שרציתי להיות איתם (ועכשיו?.. =\ לא עם מספיק .) נתתי לעצמי להיות מי שאני (עכשיו גם אבל בצורה שונה =\ ) נתתי לעצמי להיות נחמדה לאנשים שרציתי להיות נחמדה אליהם. הורדתי מסיכות, גיליתי אנשים חדשים, גיליתי הרבה מעבר למה שידעתי או ראיתי. הבנתי הרבה דברים שלא יצא לי להבין. בטיול הזה אני זוכרת... שני רגעים. שני אנשים. אנשים שלמראה עין (למראה עין...) אני לא מחבבת במיוחד. שני אנשים שברגע שפחדתי, הושיטו לי יד. עזרו לי לעבור את זה.. אני מדברת על המסלולים...ולעיתים מאוד רחוקות אני מפחדת במסלולים או נעזרת באנשים.. וכשפחדתי.. הם הושיטו לי יד. ואני אזכור את זה. אז גם אנשים שחשבתי ששונאים אותי [בחיים לא חשבתי ככה..אבל שיהיה.] אנשים שלמראית עין (מראית עין כע?) לא כ"כ מחבבים אותי, והינה, לא יתנו לי ליפול... אז למה...

עכשיו, אני מרגישה כ"כ לבד? אני מרגישה שאין מי שיחזיק אותי אם אני עומדת ליפול? כי הם לא שם. כי אתם לא שם. כי אני לא שם. כי אני פה. כי אני לבד בבית. כי אין בצפר. כי כולם נעלמים לי, בגלל שחופש. כי אנשים עובדים. כי אנשים מבלים. כי אנשים ישנים עד מאוחר. כי אני רוצה לראות פרצופים. אני רוצה לדעת דברים. אני רוצה שיספרו לי דברים. אני מרגישה לא שייכת. פעם הייתה לנו חבורה. חבורה חמודה של חברות, רק יא'ניקיות. שירלי רותם עדן דקלה בינת סיון חובשי וכו' והיה כיף. באמת.. ואז משהו השתנה.. הכרנו אנשים חדשים. החברות הפסיקו לצאת איתנו... התרחקנו. ואז בילנו עם הפריקים הי'ניקים. ואז שוב. הכרנו עוד אנשים חדשים, התרחקנו טיפה מהחדשים הישנים..ופוף ועכשיו... נמאס לי מהחדשים. נמאס לי מהיודניקים [חוץ מכמה ספציפים כולל ניצקע ושות' XD] נמאס לי מהחידושים נמאס לי מהפרצופים ה"חדשים" [לשעבר] אני רוצה לחזור לאיפה שהייתי לפני כל זה. איפה החברות שלי עכשיו? לא מספרים לי שומדבר. לחברות שלי אני לא שייכת. לחבורה עם לירון ופדר אני לא שייכת וגם לא רוצה להיות כבר, לפריקים..אני לא שייכת.

ובגלל זה אמרתי לך שאני מבינה אותך..[את יודעת שאני מדברת עליך] איפה אני עכשיו? איפה אני עומדת? מי איתי ומי הלך? מי ילך ומי ישאר? אני לבד?

ופתאום יש לי פלאשבקים לכל מיני קטעים, שהיו שנה עברה.. חיוכים. שתיקות. קטעים מביכים. השתיקות האלו ששתקתי, כי לא ידעתי מה לומר. הערבים ביקב.. הצחוקים שהרצנו. השיחות בקרוסלה בגן שלייד היקב. האנשים הפרצופים השיחות הארוכות לתוך הלילה... "9 בקניון" לאן כל זה נעלם? עכשיו זה "9 וחצי בבימת הנוער" עכשיו זה ים של אנשים שאני לא רוצה בחברתם. לא אותם אנשים לא אותם פרצופים לא אותן שיחות לא אותה הרגשה של שייכות. ואולי אני מתגעגעת?! ואולי אני לא רוצה להרפות! לא רוצה לשחרר! אבל זה כבר לא כאן... ואני לא יכולה לשנות את זה.. לא משנה כמה אני מנסה. "אי אפשר להחזיר את הגלגל" למה לא?! למה לא?! אני יודעת שאני לא אהיה באותו מקום לנצח. אני לא אעמוד באותו נקודה לנצח.. החיים ממשיכים. אבל זה חייב להיות ככה? אנשים חייבים להתרחק ממני כ"כ? עד כדי כך שאני מרגישה לבד...? זה לא חייב להיות ככה.

אז קראתי את הפוסט וזה החזיר אותי לחוויות הישנות.. ויש חדשות.. אבל אני מתגעגעת. לאותו חיוך, לאותו מבט שתקעתי בו בגלל הדבר השטותי שעשה.. לימים ההם ששרית הייתה ישנה אצלי והיינו מחקות אותם ואת הדברים הדבילים שהם היו עושים. לשטויות של אירנע, לבינע ולצב"ח, לשירלי ולרותם... וללילות שהיינו מדברות עד מאוחר. לאותו יום בגן של היקב.. כשנשארנו שם עם ההבלים האלו שסיפרו בדיחות והחלטתי בכוח לא לצחוק מהן ( XD ) , להרגשה הזו שמישהו קורא אותי בלי שאני אצטרך לומר מילה. להרגשה הזו שאוהבים אותי כמו שאני עם כל הפוזות. לאז כשהייתי מוגנת. אז עכשיו אני אני. לגמרי אני. אבל אני מרגיה חשופה. ריקה. פגיעה. שקופה. כולם יכולים לראות את מה שאני מרגישה, כולם יכולים לדעת. כולם...יכולים לפגוע. אני מתגעגעת לאז כשהייתי מייבשת אנשים סתם בשביל הקטע וזה היה מצחיק. מתגעגעת לאפשרות של לא לייבש אותם... מתגעגעת לאז כששנאתי את עצמי על זה שאני פוזות. כי אולי לא עדיף לשנוא את עצמך בגלל שהפכת לפגיע. חלש. חלשה. אני לא חלשה. אף פעם לא הייתי. ואני גם לא אהיה...אני לא לבד. אף פעם לא הייתי.

האמנם?..

מי אני בכלל?! אם אני אדע אז אני מרשה לכם להרוג אותי.

תגידו לי! מי לעזאזל אני?! איפה אני עומדת? איפה האנשים שאהבתי? איפה כל מה שהיה? הזכרונות? איפה המבט הזה, של מישהו שאוהב וקורא? איפה החברות שלי?

כשאני צריכה אותן הכי הכי........

ובכלל...

איפה האופטימיות? השמחת החיים? איפה הלצחוק בקול גדול עד שאני אפול?! איפה זה? אני לא אשכח את כמה שהייתי צוחקת. כל הזמן צוחקת! כל הזמן עם חיוך...

איפה זה?

איפה אני?

לקח לי שעה לכתוב את הפוסט הזה.... אז תעריכו, תגיבו אני אעריך את זה. רק "קראתי" מספיק לי. לדעת שהעברתי את המסר...

בואו נגיד ככה...אתמול יצאנו אני מיכ ושרונענע סתם הסתובבנו..בעיקר בסביבת הקניון. (נכנסנו יצאנו 200 פעם.) זו אחת מהפעמים האלו שהייתי "שיכורה" כי התחלתי לצחוק בלי קשר ולעשות שטויות. היו כמה סקייטרים והתחלתי לצעוק להם מהגג של הקניון " ילד! לא ככה! הפוך! עם הגלגלים למעלה!" והיה לי רעיון ממש משעשע אבל בסוף לא יישמתי אותו ללכת למישהו לבקש סיגריה (בעעע)ואז אם יש לו והוא יביא לי אז לצעוק עליו ולנזוף בו קשות שסיגריות זה רע!. היו עוד דברים מטופשים. כמה פאקצות הלכו ואחת מהן אמרה "דיי כבר את עושה לי פאדיחות" לחברה שלה.. אז אני "חחח...נו באמת..דיי כבר! את עושה לה פאדיחות! את לא רואה? נו מה איתך? באמת.." ולא יוצא הרבה שאני במצב כזה..גם הייתי עייפה ולא הרגשתי כ"כ טוב ואיכשהו זה גרם לי לשיכרון מסויים. אחרי כל זה ואחרי שעשיתי למיכ בוק של אכילת גלידה עם הפלא שבהמשך תראו.. ליווינו אותה הבייתה (לייד היקב) אח"כ ישבנו טיפה בגן אני ושרונע ואז החלטנו להמשיך לכיוון הבית שלי. עברנו דרך היקב ואיך שעברתי שמעתי איזושהי הערה מטופשת של אחד הרוסים המטופשים. התעצבנתי..ואני יודעת בדיוק מה הסיבה לזה. התעצבנתי כי באותו אופן שאני מתעלמת כשהם עוברים הם יכולים להתעלם...הם לא חייבים להעיר הערות כשאני עוברת הם יכולים פשוט לסתום את הלוע שלהם ולהתפוצץ מבפנים. הגעתי למסקנה שהרבה אנשים חושבים שאני סנובית..אני מבינה למה, זה מין חלק מהתדמית שיצרתי. אבל אני לא סנובית לכולם. הגעתי למסקנה שאנשים מסויימים חושבים שאני עם האף בשמיים והם יהיו אלו שיורידו אותי משם. ידחפו אותי למטה חזרה לאדמה. גט ריל! אני באדמה והם רק דוחפים אותי למטה. עמוק עמוק בתוך האדמה. זה הדבר היחידי שהם יכולים לעשות. בעצם...מי שחושב שאני סנובית , זה רק מראה כמה הוא לא מכיר אותי וכנראה בחיים לא יכיר. זה מראה על אטימות. דברים הם לא כמו שהם נראים...בכלל לא. חשבתי לעצמי הרבה בזמן האחרון. שמתי לב שאנשים מתרככים כשהם רואים דמעות, ופתאום אכפת להם. מה נסגר?! מה התרככתם? אה?! תמשיכו תמשיכו לרדת לי על החיים! הריי זה גורם לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם אז מה זה משנה בכלל?!. יש אנשים שפשוט לא קולטים. יש כאלו שהייתי אומרת להם:

"למה אתם חושבים שאם הייתי רוצה לפגוע בכם, לא הייתי עושה את זה?!" הקטע שלי הוא שהמטרה שלי היא לא לפגוע. אם הייתי רוצה לפגוע לא הייתי משתמשת בקללות של ילדים בני שנתיים. אבל לא, יש אנשים שפשוט ברגע שאומרים להם דבר מטופש כמו (ניקח משו שאני אומרת הרבה...) "הומו" חושבים ואו היא ניסתה לפגוע בי! אני אחזיר לה פי 599595959879. אז זהו שלא. ולפעמים מצליח להם. וזה לא פייר, כי לא באמת ניסיתי לפגוע. אז זהו..

ועכשיו......

ה...בוק!

התמונות צונזרו לבקשת המצולמת.

נהדר נכון?!

חה חה חה.

ואני מאשימה בהכל את העובדה שלא היה לי מחשב כמה ימים! מועאעאעאעאעאעאעאעא.

ולדעתי הגיע הזמן לדבר. שאני אדבר. נמאס לי לשתוק....אני צריכה לדבר כבר! אני חייבת לדבר עם מישהו. אני מתחרפנת! אני מרגישה שאני הופכת לאיזו דיכאונית מפגרת....לא מבחוץ..כי מבחוץ אני בסדר אף אחד כמעט לא שם לב לעובדה שאני שונה עכשיו. אבל אני מרגישה את זה. בפנים. אני שונה אני לא אותה אחת שהייתי שכל הזמן צוחקת ומחייכת, משהו בי השתנה. ואולי פשוט הגעתי לשב של הייאוש, כמו שלמדנו בפסיכו... אני לא מוכנה להשלים עם זה. בעצם רק העובדה שאני לא מוכנה להשלים עם זה אומרת שאני לא בשלב הזה. או שבעצם..רגע. זה דבר אחר בכלל.

לא משנה.

ביום חמישי יצאתי עם בתאלע וידידים שלה והיה ממש ממש מצחיק... ישבנו איפשהו ואחד מהם התחיל לעשות חיקויים של מייקל ג'קסון (גם שר וגם רקד..) אח"כ שיחקנו איזשהו משחק ואז הלכנו הביתה. ממ..יום שישי ראינו סרט "השמועה אומרת ש.." סרט משעשע... יותר מתאים לצפייה בטלויזיה. באיזשהו שלב אמרתי "אווווו! אז הוא זה שסירס אותו!" והתחלתי לצחוק ולא הצלחתי להפסיק...צחוק היסטרי. אתמול למדתי למתמטיקה ואז התחלתי ממש להילחץ. אני ממש לא יודעת כלום! אני לא יודעת את החומר!! הברזתי היום מהמבחן. לא יכולתי להכשל שוב בעוד מבחן..אני לא יכולה. אסור לי. יש בגרות השנה ובנתיים אין פלא שאני נכשלת אני לא עושה כלום בשיעור..לא מקשיבה לא כותבת..אני לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון, אבל זה חייב להיפסק. אחרת אני פשוט לא יודעת מה אני הולכת לעשות. אני חייבת ללמוד! ללמוד! אוף..שרית אמרה לי שהוא אמר שאני אעשה את המבחן ביום שלישי, אני לא רוצה! זה קרוב מידיי! אני לא יכולה! אני לר יודעת את החומר וגם היום לא כזה יהיה לי זמן ללמוד..היום הלכתי עם המשפחה שלי לראות שתי דירות , ואני עוד צריכה לראות עוד אחת..ויש לי תור לרופאת שיניים ולהכין שיעורים במולטימדיה ובעוד דברים. איך אני אספיק?! אני גם צריכה מישהו שיודע את החומר ויוכל להסביר לי אותו! מה אני אעשה!? מה אני הולכת לעשות לעזאזל?! הוא בטח יעשה לי מבחן יותר קשה. פשוט בא לי לבכותתת..

איך הזנחתי ככה את הלימודים?! זה חשוב זו שנה חשובה! אני מרגישהה ממש חרא כרגע. ואני גם לא מרגישה כ"כ טוב בעע כואב לי הגרון ואני משתעלת טיפה והגב שלי כואב כבר מלא זמן.

זה בטח הכל פסיכולוגי..הרי כשמישהו במצב נפשי לא כ"כ טוב , אז המערכת החיסונית נחלשת..

(פסיכולוגיה מוגברר..) אוף אוף אוף עם החיים האלו. אבל יש גם את הדברים הטובים.

טוף..אז עכשיו נגיע לחלק היותר משעשע של הפוסט:

כמעט נמכרתי ב-5 שקל (רק ל-5 דקות) ע"י החברה הכי טובה שלי (סנטיטושקה)

לאוקראיני מטופש...חח אבל המורה בדיוק נכנסה לכיתה ככה ש..חה! חה! חה! שרית החזירה לו את החמש שקל ואז לא הייתי צכה לסבול אותו חמש דקות. מה גם שהם לא טרחו לשאול אותי הסרסורים האלו! אם אני מסכימה לכל העסק הזה. בושה! חח..אח"כ כל היום צחקתי על זה! וכל הזמן הצקתי לשרית על זה שהיא הייתה מוכנה למכור אותי בחמש שקל! והיא קוראת לעצמה החברה הכי טובה שלי! חוצפה! מזה?! שקל לדקה?! מה זה צריך להיות השוחד הזה?! אההה!??!

חח האמת שלא מפריע לי כ"כ..(טוב אולי כן..) הדבר הזה פשוט השאיר אותי משועשעת לכל שאר היום. רגע בכלל איזה יום זה היה?...אהה..חמישי. בכלל יום חמישי היה משעשע למדיי.

אל תהרגו אותי על הפוסט הקודם! אפשר לחשוב..סה"כ צחקתי.. אני לא מתה על ערסים וזה..זה נכון.

אבל לא התכוונתי לזה כזה ברצינות. תהרגו אותי וזהו!

עלק טישו. טימטומיות. אני מספיק חכמה להרבה דברים, את \ה מספיק טיפש\ה כדי להגיב תגובות מגעילות בבלוגים של אנשים.