אני אספיק לכתוב פה לפני שאחי יבוא וידרוש את המחשב שלו...אבל ננסה.

היום היה לי יום מדהים..טוב לא נגזים. אבל יום טוב יחסית... עשיתי שוב מבחן במתמטיקה הייתי מופתעת! הוא נתן לי לעשות מועד ג'! מהראשון הברזתי, בשני נלחצתי...היה לי בלאק אאוט נוראי והיום...הצליח לי. מה גם שבמקום ללמוד פסיכו ואומנות ישבתי וקפאתי אבל לא השתעממתי. אפילו הכנתי שיעורים היום! חוץ ממתמטיקה..שהוא יחנוק אותי מחר. יש לי מצברוח טוב! ישבתי שעה בחדר עם מוזיקה...ופשוט התחלתי לצייר, זה קורה לי בזמן האחרון. ציירתי פיה לדעתי היא יצאה מדהימה!

והייתי גאה בעצמי. לקח לי שעות לצייר אותה...אבל היא  יצאה כ"כ מושלמת מבחינתי. ועכשיו..לא יודעת, זה כאילו הכל מושלם.

אבל זה יעבור לי חח. הכל יחסי. יש לי מלא חרא לעשות (נו..אתם יודעים מה התכוונתי...) (עבודות וזה..)

ומלא חרא לספוג...אחרי הכל...השנה בלימודים הולך דיי חרא ועם אנשים הולך דיי חרא. ואני לא יודעת איך הייתי עוברת את המבחן הזה אם אתע לא הייתי יושבת איתי ביום שלישי לפני המועד ב'. כשראיתי את המבחן פשוט נלחצתי..ושכחתי הכל. אח"כ פשוט כמעט בכיתי. (נו טוב. בכיתי.) כולם אמרו לי לא לבכות אבל פשוט לא יכולתי. "חומר שאתמול ידעתי! תרגילים שאתמול פתרתי!" ושכחתי הכל. ראיתי חמלה באנשים, אני לא אוהבת כשרואים אותי בוכה, כי אני מרגישה חלשה. ואפילו אנשים שבד"כ מציקים..פתאום ראו את המצוקה שהייתה לי באותו יום. אני מבינה על מה אני מדברת. ועל איזה אנשים. פשוט..איך אני אגיד את זה? הרגשתי שהם פשוט יודעים את הגבול. יודעים מתי להפסיק. חבל שרק דמעות גורמות לזה. אנשים רואים את הכאב של אחרים רק כשהם כבר נשברים...נשברים להם מול הפרצוף..כשכבר אי אפשר להתאפק. ברגע של חולשה.

כשבוכים. רק אז אנשים טורחים לשים לב. אבל אני לא מתלוננת....אני לא יכולה להאשים אף אחד במיוחד כי אולי גם אני כזו ולא רואה את זה. אם אני לא רואה את זה אצל מישהו אני ממש מצטערת...

אני מניחה שאני חושבת רק על עצמי ברגעים מסויימים.

זהו..

זה הכל.

לאבבבבבב יעע

טע טע

עכשיו אני סוף סוף הבנתי את עצמי. למה אני נרתעת מאנשים שנוהגים לחבק כל אחד\ אחת

ולמה אני נגד זה ונגד הקטע של להגיד "אני אוהב\ת אותך" בלי באמת להתכוון לזה. אני לא אוהבת לזרוק סתם מילים לאויר, אני לא מחלקת חיבוקים במתנה, ולכל זה יש סיבה. יש לזה משמעות בעיניי, והאנשים שעושים את זה כ"כ הרבה זה פשוט הופך לדבר ברור מאליו, להרגל, לשגרה. זה הופך את זה לחסר משמעות. אם אני אחבק כל אחד אז כשאני באמת אחבק מישהו מהלב, לא תהיה לזה משמעות מיוחדת. זה יהיה סתם משהו שיגרתי וחסר כל פשר ומשמעות. אני לא סתם זורקת מילים לאויר...כי למילים בשבילי יש משמעות. אני לא אגיד למישהו שאני לא אוהבת "אני אוהבת אותך" ואני לא אגרום לזה להשמע טבעי לחלוטין ורגיל ושיגרתי. כי כשאני אומרת דבר כזה אני באמת מתכוונת.

אנשים רבים הם צבועים לחלוטין בעיניי דוגמא נהדרת לזה היא ילדע אחת דיי שרמוטה שאני לא אגיד את שמה. בואו פשוט נקרא לה נינה. (כבר הזכרתי אותה פעם בשם הזה.) היא מחבקת כל יצור שזז ונמרחת על כל יצור שקיים ממין זכר. היא מחבקת אנשים ואומרת להם "אני אוהבת אותך" אבל גאד נואוז וגם אנחנו שהיא לא מתכוונת לזה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. חה חה. אני בטוחה בזה שהיא לא אוהבת אותי, ואני לא מחבבת אותה במיוחד ההבדל ביני לבינה זה שאני לא מזייפת נחמדות. אני לא אוהבת אותה אז אני לא אעמיד פנים. היא לא אוהבת אותי- למה לעזאזל היא מנסה להראות חביבה?! איכככככ זה כ"כ מגעיל. אפילו החברות שלה לא מתות עליה במיוחד.

למילים - יש משמעות בעיניי

לחיבוק - יש משמעות בעיניי.

אני לא רוצה לעשות את הדברים האלו סתם כדי שלא יהפכו לסתמיים.

אני רוצה שהם ישארו מיוחדים בעיניי ולכן, אני לא מחבקת אנשים! (חוץ מהחברות שלי)

מה איתי? אני בסדר. (או שלא..אבל לא משנה. כי אני לא חשובה.)

אני פיתחתי מין תאורייה האמת שיש לי הרבה תאוריות בזמן האחרון..

אבל מצאתי נוסחה, טבעית לגמרי..שהיא בעצם מין תאוריה כזו.

בואו נדבר על...ג'ינסים צמודים - לבנים

נכון שזה נראה פשוט זוועה? ונכון רוב האנשים הדוחים שלובשים אותם הם ערסים או וואנביז (ערסים כמובן)? אז ככה..אני לגמרי בעד!! שימשיכו ללבוש אותם! והסיבה לכך היא מאוד מאוד פשוטה ואני מוכנה להסביר אותה בכמה וכמה דרכים.

ג'ינסים צמודים גורמים לאימפוטנציה (אימפוטנטים..לא יכולים להביא ילדים וכל החרטה הזה..)

ערסים לובשים ג'ינסים צמודים! (שימשיכו ללבוש אמן אמן!)

דרך הסברה ראשונה היא ע"י תרשים כמו שלמדנו בביולוגיה שנה שעברה:

(X = הזדווגות)

ערס מצוי (שלבש ג'ינסים צמודים) X פאקצה (פרחה,שרמוטה, שרלילה וכו') מצויה > אין צאצאים. אין התרבות. אין דור ערסים חדש.

ובגלל שפאקצות וערסים לרוב הולכים רק ביחד...משמעות הדבר היא הכחדת התופעה של הפאקצים והערסיות..אופס סליחה חח הפאקצות והערסים מעל פני האדמה. אבל יש בעיה קטנה..אם ערס מסויים לא לובש ג'ינסים צמודים ולא הופך לאימפוטנט אז לצערנו יהיה לו דור המשך..מה גם? גם יש מצב שיווצר מצב של וואנביז שראו מישהו ואז הפכו לערסים - או לפחות רוצים להיות כמותם..ככה שהם לא דור שני של ערסים..אבל הם בעצמם יהיו אימפוטנטים ככה שזה לא משנה כ"כ.

התאוריה השניה שלי היא פחות משעשעת..היא יותר רצינית וכבדה.

והיא לא רק בגדר תאוריה כי היא גם נכונה...

אנשים כלואים בתוך עצמם..או יותר נכון מה שכביכול אחרים חושבים שהוא "עצמם".

אנשים לא כלואים בתוך עצמם, אלא בתוך התדמית שהם בנו לעצמם..וכמוהם..גם אני.

אני תקועה בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה.

בתאוריה, בראש..נגיד שאני רוצה שיקרה משהו..או חושבת על משהו שאם הוא יקרה אני אפעל בדרך מסויימת..שהיא חיובית, והיא באמת מה שאני רוצה. אבל כזה קורה, אני פועלת לפי התדמית שיצרתי..אני לא עושה מה שאני באמת רוצה, אני לא עושה את מה שחשבתי עליו.. כי אני חושבת לעצמי "רגע, זו לא אני. לא ככה הייתי עושה."  אני אפעל בעצם עפ"י התדמית שלי.

אני אתן דוגמא..

בואו "נגיד" שמישהו הציע לי לעבור לשבת ליידו..אני רוצה ללכת..אבל אני לא עושה את זה. ולמה?

כי זה יראה מוזר. זה יהיה "לא אני" כביכול. לא "מה שאני הייתי עושה". אחרי הכל..אם כל הזמן הזה עד עכשיו פעלתי עפ"י התדמית והייתי מגעילה למישהו שאני בעצם לא שונאת אלא מחבבת, אז אני לא יכולה פתאום לבוא ולהיות נחמדה וחביבה אליו נכון? זה פשוט יהיה מוזר.

אז אני בעצם כלואה...כלואה בתוך התדמית שבניתי לעצמי. נדפקתי.

והווו!

התדמית היא בעצם המסכה הזו שאני כל הזמן מדברת עליה..זו התדמית.

אני אפסיק לזבל עכשיו בשכל..את התאוריה השניה פיתחתי ביחד עם מיכ..אז אם אתם קוראים משהו דומה זה בסדר. לא העתקנו אחת מהשניה חח.