"יש לזה גם רבדים של איך שהאנשים היפים בחברה שלנו שמחים, המכוערים עצובים והרגילים לא מוצאים את המקום שלהם.." כן. תאמינו או לא. אבל קוראים לה מיכל. חעחע. מיכי לאביו. את מספקת לי השראה! לא שאני הולכת לעשות את זה... אבל עדיין. עכשיו אני מנסה לעשות בערך אלף ואחת דברים בבת אחת, וזה לא כל כך מצליח. הממ. מסתבר שגם לי יש יציאות מפגרות כמו: "אני לא מוצאת תמונה טובה של העולם. הוא לא פוטוגני." היום בבצפר היה סביר, קצת מסריח. ראינו סרט. הוא היה אחלה סרט, קצת מפחיד, קצת מעורר נקודות למחשבה, במיוחד לאור התגובות הדפוקות של כמה אנשים בכתה המפגרת הזו. שגרמו לי להבין שאנשים כאלו כן קיימים בעולם, גם אם אני כל כך מנסה להכחיש את קיומם. "היא הביאה את זה על עצמה!" דאממממממממט! היו לי דמעות בעיניים כששמעתי את זה. יש אנשים מסריחים בעולם. אני יותר מידיי מאמינה, יותר מידיי בוטחת. אנשים הם מסריחים בכללי. פשוט יש כאלו שיותר, ויש כאלו שפחות. זה היה מסריח. דאמט, ואח"כ כשיצאנו מהסרט נכנסנו שניה לשירותים בבניין של המנהלה. אז ירון אמר לנו שאלו שירותים של מורים, אז אמרתי לו, שזה קצת דפוק שנלך כל כך הרבה רק בשביל שניה בשרותים. סיון נכנסה ואני ושרית חיכינו לה בזמן שהסתכלנו קצת במראה. פתאום יוצאת מורה מאחד התאים ומתחילה לצרוח עלינו שזה שירותים של מורים ושנעוף החוצה. אפשר לחשוב שאנחנו איזה סוג של מפלצות שנהרוס להם את השירותים אם נשתמש בהם דקה. דאמט סה"כ עמדנו והסתכלנו במראה. יש אנשים אנושיים, ויש אנשים אנושיים פחות. התעצבנתי כל כך ועוד היייתי בהלם מהסרט ומהתגובות עליו שפשוט התחלתי לבכות כזה בקטנה. סתם עלו לי דמעות בעיניים. הן לא יצאו משם. אמרו לי שאני סתם לוקחת ללב. אבל אני לא. נתקלתי בגישה כזו בדיוק אחרי שקרה לי משהו בסגנון. אל תבהלו, זה לא היה רציני ולא כזה בסגנון.. אבל לפני אותו דבר קרה לי משהו בסגנון. וזה כואב לשמוע ולהתקל בדברים כאלו, אדישות כזו. חוסר רגישות. ודאמט, יש אנשים כאלו בעולם.

זה מסריח. זה גרם לי להרגיש כל כך רע. כל שאר היום הייתי מצוברחת. אבל חוץ מהקטע הזה, היה נחמד יחסית, היו קטעים נחמדים היום. לא הכל רע. פשוט הייתי מופתעת. והרגשתי מחנק בגרון. רוב היום ניסיתי לישון, לא הלך. לא טרחתי לנסות ללמוד, כי אני לא יודעת כלום, והתכוונתי להקדיש את היום למולטימדיה. בסוף גם את זה לא עשיתי. אבל מה שכן יצא לי זה לדבר עם כמה אנשים מעניינים היום :] במסנג'ר בעיקר. העולם מסובך. יותר ממה שהוא אמור להיות. וזה לא צודק. אני עדיין תקועה. הגעתי למסקנה שאני בתאדם נורא דכאונית, ואז אמרו לי שזה לא נראה ככה. ויצא לי לשמוע את זה כבר מכמה וכמה אנשים. =\ אני לא מנסה להיות צבועה. אני פשוט מנסה להיות שמחה יותר. אמרו לי גם, וגם זה כמה וכמה אנשים, שזה לא פתרון, ושככה אני פשוט בורחת וזה אף פעם לא יפתר. אבל אני מנסה לחייך גם כשקשה, מה אני אמורה לעשות? ללכת ולהיות תקועה עם פרצוף 9 באב כל הזמן? ועכשיו בטח תגידו "לא, אבל תתמודדי עם הבעיות שלך." אין לי מה להגיב על זה.. אני לא טובה בלהתמודד עם הבעיות שלי. בטח כבר הבנתם את זה. כי איכשהו כל מה שקשור אליי נפשית ורגשית הוא מחוץ לתחום. ראיתי כמה ציטוטים, זה נחמד כזה, כל מיני אמרות וציטטות. ובין הציטוטים היה אחד שאומר, "חשוב הרבה, דבר מעט וכתוב פחות", אני משערת שזה מה שאני עושה, חוץ מהקטע של לכתוב פחות. יש גם את המשפט הזה שגורם לי להתעצבן נורא מהנכונות שלו. "המרבה לחשוש ימעט לעשות" (–פרידריך שילר) וזה מתסכל. נורא. זה נכון, אני כל כך מפחדת וחוששת מכל מיני דברים עד שאני לא עושה בעצם שום דבר שאני רוצה. באותה מידה אני עוצרת את עצמי מלחשוב על דברים ולקבל השראות. כי אני יודעת שאני יכולה למצוא נושאים לפרוייקט, לעבודות. אפילו לכתוב שירים חדשים. אבל אני מפחדת ממה שאני אמצא שם. אני מפחדת לכתוב, לעשות, ליצור, ופשוט להבין את עצמי. זה יצא כמעט ולא בכוונה כשניסתי למצוא רעיון לפרוייקט עם יפעת המורה ועם שני. כי קראתי את הדף עמדה של שני ורציתי לבכות. זה היה בדיוק מה שאני מרגישה בזמן האחרון. ואז אמרתי משהו וחשפתי את עצמי. אמרתי "אני מבינה את זה, ואפילו נורא מתחברת לזה, וזו הבעיה. שאני לא רוצה לעשות משהו כזה, אני רוצה לעשות משהו אופטימי." זה מה שאמרתי. ואולי זה משקף אותי. כי אני תמיד מנסה לראות הכל באופן אופטימי. תמיד מנסה להיות אופטימית יותר. שמחה יותר. ואולי חלק מהפתרון הוא פשוט להפסיק לנסות. מישהו אמר לי, הוא השתמש במילים האלו, "אני קצת כמוך, חושף את ההגנות שלי וגורם לעצמי להיות פגיע" =\ וזה מתסכל. כי זה מה שאני עושה. ודאמ, למה כל פעם שאני מצטטת משהו הכתב משתנה? זה מעצבן. טוב דיי. נמאס לי לנתח את עצמי ו"לחשוף את ההגנות שלי" בפני אנשים שאפילו לא מוכנים להודות בעובדה שהם קוראים פה, או להזדהות. חוץ מהחברות הטובות שלי, המשפחה שלי אולי, ואנשים שאני בוחרת לשתף אותם... אף אחד לא חייב לדעת כלום. הבעיה שלי היא שאני בוטחת, ומאמינה. תמיד. לא אכפת לי שידעו עליי הכל, וזה הולך ומתנקם בי. ואני עדיין לא מפסיקה. ואני כותבת וכותבת וכותבת. לא אכפת לי אם זה יגיע לידיים הנכונות, הלא נכונות או מה יעשו עם זה. היום גם קפצה לי מחשבה בראש, מין תובנה כזו פתאום. זה לא קשור לפוסט בכלל, אבל זה משהו שהבנתי. נכון, שתיקה היא דרך לברוח, ולא רק אני מנצלת את הדרך הזו. אז אני אגלה לכם סוד, כי כמובן לא אכפת לי שתדעו ומה תעשו עם זה. כי אני טיפשה ובוטחת ומאמינה וכל השייט. מממ זה היה כמה ימים לפני המסיבה שעשיתי ביומולדת. החלטתי כן להזמין כמה אנשים שהתלבטתי אם להזמין, אמרתי, שנה אחרונה, כל פעם מתלוננים מחדש שאני לא מזמינה, ולמה לא לסיים את השנה הזו כמו שצריך ובאוירה טובה? החלטתי להזמין. סבבה, הייתה לי הרגשה שלא יבואו, ולא היה אכפת לי כל כך. עצבן אותי שביקשתי שיודיעו  לי אם הם באים או לא, כמובן שהם לא הודיעו, זה מה שעצבן אותי. אבל שמעתי משפט אחד איכשהו באמצע השיעור. נדמה לי זה היה "לא, למה לשקר לה?" אני מודה, הערכתי את מי שאמר את זה. למרות שלא ממש יש לי מושג מי. אני לא צריכה שקרים, אני לא צריכה שתיקות. אני צריכה אמת. ואם יגידו לי את האמת, אז אני מסודרת. ואז שוב התחלתי להתעצבן על הקטע הזה של השפיכת לבבות הזו שאני עושה פה או לא'דעת מה זה, ושוב השתיקות האלו. וזה מה שמעצבן אותי כל כך. אני מבינה את זה. ששותקים כשלא יודעים מה להגיד, כשלא בטוחים מה להגיד, כשלא רוצים לשקר, כשלא רוצים לפגוע, כשלא רוצים להיפגע, את כל השתיקות שנתקלתם בהם כמעט, אני מכירה. אבל זה מה שמטריף אותי. אולי בגלל זה, כשאני כותבת אני פשוט לא מסוגלת להפסיק. אני לא יכולה לשתוק. כי זה מטריף אותי. ישלי תמיד כל כך הרבה מה להגיד, ואני תמיד שותקת, אז זה צריך לצאת איפשהו לא? ומזה תמיד פחדתי. כי זה מגיע אליכם. כל מה שעובר לי בראש, כל המחשבות, הלבטים, הפחדים, מה שתרצו לדעת, תמיד תמצאו תשובות. אם תשאלו שאלה ואני לא אענה, או אתחמק, תמיד יהיה לכם את הבלוג הדפקטי הזה שמלא בתשובות לשאלות שאפילו לא חשבתם לשאול. ואני לא אשקר לכם, אכפת לי, זה נכון, אבל לא מספיק כדי שאני אעשה משהו עם זה. תמיד יש את המשפט הזה, אני חושבת שזו חלק מהשקפת העולם שלי עכשיו, זה גם ציטוט.. "קווה לטוב – צפה לרע". זהו. זה פשוט מה שזה. זו הסיבה שאני לא מצפה שאנשים יבואו ויגידו לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים, או יטרחו לענות על כמה שאלות.. אני לא מצפה. אני מקווה. אבל זה לא קורה. אף פעם. הייתי אומרת שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי איי פעם, אבל אני לא כל כך בטוחה בזה, היו אחרים.. אם קראתם, קבלו צל"ש קודם כל, שנית כל, תגיבו "קראתי" לפחות, או תגידו לי את זה באייסי\מסנ'. ואם אתם מגיבים תזדהו. ואם אתם לא, אז חבל. אני עדיין תקועה. ואם אתם רוצים להגיב, ולא להזדהות, אז אולי כדאי שלפחות תגידו משהו שיבהיר לי מי אתם. אני לא מצפה.. אני אפילו כבר לא בטוחה שאני מקווה. אבל בכל זאת.

כל מילה שניה דאמט. החיים לא עד כדי כך מסריחים. זה תמיד תלוי מאיזו נקודה מסתכלים עליהם. כי אם מסתכלים עליהם ישר, אז הם ממש מאוזנים. אם מסתכלים מלמטה מהתחתית הם נראים כמו בור ללא מוצא, אבל אם מסתכלים עליהם מלמעלה, זה משהו שאף פעם לא הייתם מוותרים עליו ללא מאבק. אני צודקת? אחרי שקראתי את הקטע העצבני שכתבתי אתמול קצת התעצבנתי, "יותר מידיי דאמט" "החיים לא עד כדי כך מסריחים" וזה כל מה שבעצם היה לי להגיד. אני משערת שגם מחר אני לא אהיה בבצפר. היום לא התעוררתי מוקדם והרופא משפחה בעיר הנידחת הזו עובד רק איזה שעתיים בבוקר ביום חמישי. אז אני כרנאה אלך מחר. פול מנות הא? לא, אני לא אגיד דאמט. אני בגמילה. הגעתי למסקנה שלכדורים (קפליות זו מילה פלצנית, נכון?) של דקסמול קולד יש צבעים מגניבים. חיים כאלו. יש קודם כל את הכדור ליום שיש לו את הצבע הכי מושלם בעולם. תכלת כזה יפה. אני מתה על הצבע הזה מאז ומעולם. עכשיו אני סתם מזבלת את המוח על כדורים מטופשים. זה מה שעושה כמעט שבוע בבית. קיצר לשני יש צבע פחות יפה, הרבה פחות. כי הוא ורוד כזה :S אבל לפחות הוא נותן הרגשה של, "תקחי אותי ותשארי חיה!" למרות שהוא מרדים כי הוא ללילה. אתם יודעים, אני מתגעגעת לעצמי, קצת למי שהייתי. פעם הייתי תמימה יחסית. זה קל כך הרבה יותר קל להיות תמימים וטיפשים. כשמתבגרים מבינים את העולם. וככל שמבינים יותר, יותר רוצים לברוח. העולם מקלקל, הגעתי למסקנה הזו.. הוא הורס אנשים, הורס אישיות. ובכל זאת, איכשהו איפשהו, תמיד תמצאו איזו אישיות באנשים שלא לגמרי נהרסה. אני אתן לכם דוגמה..

כשהייתי קטנה, גרנו בבת-ים הייתה לנו דירה קטנה ברחוב קרן היסוד, את המספר אני לא ממש זוכרת, אני משערת בניין 17 או 14 או משהו כזה. לאבא הייתה חברת ניקיון היה לנו מספיק כסף בשביל המון דברים. אז התחילו להצטרף יצורים קטנים למשפחה. קוראים להם שניר ואיטן. ואז עברנו דירה כי היא לא הספיקה יותר. היה לי טוב שם. היו לי חברות וזה והיה כיף. חח אני אפילו זוכרת את השם של המורה קראו לה ליאורה. א-4 טחח מצחיק שיש מספר כזה.. עד שמגיעים לחטיבה. קיצר כשעברנו לרחובות היה אחלה בית גדול ומרווח. אבל לא ממש הסתדרתי שם. עד סוף החטיבה לא היו לי חברות שיכולתי להחשיב אותן כאמיתיות. וכבר באיזה כתה ו' האבא הדפוק שלי עזב את הבית. אני זוכרת שבכיתי עוד לפני, כנראה לא הייתי עד כדי כך תמימה. אבל הוא "הלך לעבודה" אני לא חושבת שהאמנתי לו. אני לא שוכחת זכרון אחד שמציק לי, ואני לא מסוגלת לסלוח לו על שהוא שיקר לי. ישלי פשוט תמונות בראש. ראיתי שהוא עומד לצאת אז הלכתי אליו לחדר משחקים ששםהיו גם הקסדה והכפפות לאופנוע ושאלתי אותו לאן הוא הולך, הוא אמר שהוא הולך לעבודה, הסתכלתי לו בעיניים. וידעתי שהוא משקר לי. אני בחיים לא אשכח את היום הזה. והזכרון הזה כל פעם עולה מחדש. במיוחד שהוא משקר לי שוב. וזו הסיבה שאני לא מדברת איתו כבר חודש ומשו, חודשיים אפילו. ואתם חושבים שהוא טרח להתקשר אליי? אתם חושבים שהוא יודע שאני חולה? קוראים לזה פאקינג אגו. אגו! שיהיה לו האומץ להתנצל? להודות שהוא עושה טעויות כמו כל בנאדם אחר? לא. הוא תינוק. נמאס לי להיות זו שנשברת והולכת לדבר איתו כל פעם, ועוד אני זו שמרגישה שצריכה להתנצל. כי אני לא טועה. אני לא!! ואני לא יכולה להתנצל על מה שאני מרגישה. מבחינתי מי שמשקר לי, אני בחיים לא אבטח בו שוב. פעם, פעמיים, זה אולי יעבור. אני אבליג. אבל לא אשכח אף פעם. ואני לא מסוגלת לסלוח על דברים כאלו. תהרגו אותי, אבל לא..

הרגשתי כאילו כל החיים שלי היו שקר אחד גדול. אבל לפני שעברנו אולי עוד איכשהו היינו משפחה. וגם אח"כ אבל עכשיו זה פשוט לא אותו הדבר. במיוחד כשאחי כבר לא גר איתנו, אני לא מדברת עם אבא, ועם אמא שניר ואיטן, אני פשוט לא מפסיקה לריב. ואני פשוט מרגישה לבד. שאין לי לאן לברוח. שאין למי. ולפעמים חברה טובה זה לא מספיק. במיוחד לא כשיש הרגשה שהן "עסוקות מידיי". אני לא מאשימה אותן ולא כלום. אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר עם אף אחד וזה מוציא אותי מדעתי. אני יודעת שאני תמיד יכולה לפנות אליהן והן תמיד יהיו שם בשבילי. אבל אני לא מסוגלת. אני מצטערת. אני מרגישה שכל הלחץ הזה מפרק אותי לגמרי, ואני מנסה לחשוב על הדברים הטובים שהחזיקו אותי עד עכשיו, אבל מה אני אגיד? יש לי משפחה שאוהבת אותי, זה נכון... רק חבל שהיא מתפרקת וגורמת לי להתפרק. יש לי חברות שאוהבות אותי, כן..נכון. רק חבל שאני לא מסוגלת לדבר איתן. וזה לא יעזור שתגידו לי שאתן כאן ושאני תמיד יכולה לדבר איתכן, מבחינתכן זה נכון, אבל מבחינתי לא. ועוד כל הבגרויות המבחנים העבודות. אני פשוט מתמוטטת. אני לא מצליחה למנות יותר מידיי דברים טובים כרגע. ואני לא רוצה שאנשים פאקינג ירחמו עליי. אני פשוט רוצה שיבינו אותי במקום להפגע ממני. כי אני לא. אני לא בסדר. ואם כבר הזכרנו את תקופת הילדות, כבר הזכרתי שהייתה לי חברה להורים גרושים, וחשבתי, "לי זה בחיים לא יקרה" תעשו לעצמכם טובה, ואל תחשבו ככה בחיים אם זה לא דבר שתלוי בכם. לגבי כל דבר. תזהרו. כמו שאמרתי, הייתי תמימה פעם. ומותר. טוב הפוסט הזה ארוך ומלא דברים אישיים. אם כבר אתם קטע של לדעת פרטים על החיים שלי, אז היה לי אח שמת לפני שנולדתי. קראו לו שגיא. למען האמת הוא מת כאן בגדרה. הוא חצה את הכביש עם אחי הגדול שהיה אז גם לא גדול :S והוא מעד ונדרס. הוא רק בן 3 ו4 חודשים. ואז אני הגעתי.. אחרי כמה זמן. וההורים שלי נורא שמחו. כי אחרי שני בנים פתאום באה להם בת. באמת שזה דבר שאני נורא מרוצה ממנו. הייתה לי הבריתה הכי שמחה באולם מפוצץ מלא דברים טובים חעחע כן אני משוויצה. אוהבים אותי P: טוב נו, מצאתי משהו טוב. חבל שהוא לא משפר בהרבה את המצברוח שלי, בגלל שאני יודעת שאבא שלי אוהב אותי נורא. הוא מהאנשים האלו שכאתה עושה משהו רע דוחים אותך וכשאתה עושה משו טוב מחבקים אותך. אליי הוא לא לגמרי מתייחס ככה לעומת האחים שלי. במידה מסויימת הוא פשוט מקבל אותי כמו שאני. אבל עדיין לא טורח להתקשר. וזה מה שהכי הורג אותי. עכשיו תגידו לי שזה לא אגו וגאווה. לא שאני חושבת שיש לו במה להתגאות. אין לו כלום. ואני בטוחה שזה הורג אותו שאני לא מדברת איתו. אז שיבלע את הפאקינג "גאווה" ויתקשר. נראה אותו.  ועדיין. החיים לא כאלו מסריחים. אני חושבת. דאמ. הפוסט הזה עלה לי בדמעות. אני לא אוהבת זכרונות.. גם אם הם טובים. הם מעציבים אותי. איכ. נהייתי ריגשי. אני עפה מפה!

2.2 הוא היה פה אתמול. התעלמתי ממנו והזכרתי לו שאני לא מדברת איתו. הוא התנהג כמו ילד בגנון וזרק עליי מגבת מטבח כדי שאני אתייחס אליו. באיזשהו שלב פשוט צעקתי עליו שהוא שקרן ואני לא מדברת איתו. כי הוא מגעיל. וזהו. זה מה שאני אומרת... הוא יעשה שטויות כדי שאני אתייחס אליו, אבל הוא לא יטרח להגיד סליחה ולהודות בטעות שלו. אני שונאת אנשים כאלו. שונאת. ואני שונאת גם חוסר וודאות. זה משגע אותי. בגלל זה אני מתחרפנת מללא שם וכאלו. אני לא יכולה להיות לא בשליטה, כי אני פשוט מאבדת את עצמי. ומחפשת תשובות.

"I don't think you ever understood
That what I'm looking for are the answers
To why these questions never go away"

אני משערת שכל מי שקורא את האווי שלי מידיי פעם מזהה את הציטוט הזה. ובצדק. זה שיר שאני נורא מזדהה איתו והיה כאן כבר בטח לפחות פעמיים.

ועוד עובדה שמשעשע לציין. רק לפני בערך שבוע גיליתי את השיר keep holding on של avril lavigne לאלו מבינכם שהיו בטוחים שאני לגמרי מעודכנת. דאמט. אני לא יודעת כלום, רדו מהוריד שלי. השיר הזה מסתובב כבר מי יודע כמה זמן. אבל זה שיר יפה. מאוד :]

אחרי הכל...

"there's nothing you can say

nothing you can do

there's no other way when it comes to the truth"

אני צריכה אמת. ולא תמיד אכפת לי באיזו דרך. ואם זה לבד, אז סו בי איט.

I'm standing on a bridge

I'm waiting in the dark

I thought that you'd be here by now

There's nothing but the rain

No footsteps on the ground

I'm listening but there's no sound

Isn't anyone tryin to find me?

Won't somebody come take me home

It's a damn cold night

Trying to figure out this life

Won't you take me by the hand

Take me somewhere new

I don't know who you are

But I... I'm with you

I'm with you

I'm looking for a place

I'm searching for a face

Is anybody here I know

'Cause nothing's going right

And everything's a mess

And no one likes to be alone

Isn't anyone trying to find me?

Won't somebody come take me home

It's a damn cold night

Trying to figure out this life

Won't you take me by the hand

Take me somewhere new

I don't know who you are

But I... I'm with you

I'm with you

Oh why is everything so confusing

Maybe I'm just out of my mind

Yea yea yea

It's a damn cold night

Trying to figure out this life

Won't you take me by the hand

Take me somewhere new

I don't know who you are

But I... I'm with you

I'm with you

Take me by the hand

Take me somewhere new

I don't know who you are

But I... I'm with you

I'm with you

Take me by the hand

Take me somewhere new

I don't know who you are

But I... I'm with you

I'm with you

I'm with you...

אל תגידו לי שאתם לא יודעים איזה שיר זה..כי אני פשוט אצחק לכם בפנים.

היה לי הסופשבוע הכי כיף :] ישנתי אצל דקל :]

יצא לנו לדבר המון! ואני שמחה שכך.

ואפילו לא רציתי ללכת...

הכל כאן כל כך מבלבל.

נזכרתי בתקופה שהכל התחיל.

חחח זה היה כל כך נחמד. וגם עצוב..

וגם הרגשתי כל כך שונה כשהייתי אצלה. הרגשתי שיש מן אוירה משפחתית כזו חמה.

התגעגעתי להרגשה הזו.. המשפחה שלי כרגע זה אסון לאומי. ואח שלי (הגדול) בכלל לא מבקר ואם כן אז למעט זמן.

והחיים שלי דיי אסון כרגע, כי איכשהו הכל כל כך מבולבל. ואני כל כך מתגעגעת לכל זה. אני מתגעגעת לאח שלי. למשפחה שלי.

חחח זה דיי מצחיק אותי שפעם איכשהו עוד יכולתי לקרוא לה משפחה. משום מה אני מרגישה כל כך רחוקה מהם עכשיו. והכל כל כך מעצבן. אני כל הזמן אומרת לאנשים "לכו על זה" אבל אני לא הולכת על שומדבר. רק אם מישהו אחר התחיל את זה.. וזה נכון מה שאמרה מיכי... "כן אבל כל הסיפור של האלה יודעים שאלה יודעים שאלה יודעים שאלה יודעים זה לא סיפור בריא במיוחד" זה אולי נשמע לכם ממש לא ברור. אבל לי זה ברור כשמש. זה הקטע של היודע לא יודע, ושל "אני יודעת שהוא יודע, הוא יודע שאני יודעת שהוא יודע" ולהפך וכל החרא הזה. ועל זה מדובר. זה חרא. חרא. רק פתחתי את הפה שלי, ופתאום הכל פאקינג מבלבל שוב. הכל יכול היה להיות הרבה יותר קל. לפעמים אני חושבת, פאק, אם הייתי שיכורה איזו פעם... ופשוט הייתי מוציאה הכל, זה היה כל כך הרבה יותר קל. אם הייתי לא אני לרגע. למרות שבטח הייתי שונאת את עצמי אח"כ. אולי בגלל זה אני מפחדת להשתכר.

אני לא יודעת. אני כל כך לא יודעת.. הוא שונא אותי בכל מקרה.. חוצמזה, זה טיפשי. וזה בטח במילא לא ילך. רדי מזה, זה כבר עבר מזמן...אם הצלחתי אז, אז עכשיו זה אמור להיות קל. וזה במילא שטויות. כי במילא הכל רק בראש שלי. אני חושבת. אני כל כך פאקינג מבולבלת. וזה במילא הכי ההפך ממה שהייתי בוחרת אם הייתי יכולה. אוף, איזה עולם מטופש. זהו, עבר לי. הכל בסדר. אוף הכל לא בסדר. מיכל צודקת. עד כמה שאני שונאת להודות בזה. חבל שאני לא שיכורה או משהו. זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר קל. אבל אני לא שותה! ככה שזה לא יקרה בכל מקרה. וזה דפוק. טוב דיי אני סתם חופרת, ואומרת הכל כל כך בעקיפין. ובגלל זה יוצא לי פוסט פאקינג ארוך. ובסוף מי שיודע יבין הכל הכל מקרה לא משנה כמה מבלבל אני אגרום לזה להיות. אז מה הפאקינג פואנטה? אני מרגישה כל כך מטומטמת. וזה לא עובר מהר. זה כבר פאסה! למה ההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה?

טוב דיי... אני לא מפרסמת את זה. אני לא צריכה שעוד אנשים ידעו שאני מטומטמת. אני פאקינג כן אפרסם בסוף ואתחרט. טוב.. תמיד אפשר למחוק. השאלה אם זה כבר יהיה מאוחר מידיי. בעצם...השאלה האמיתית היא אם אכפת לי. וזה במילא כבר לא משנה.. זה כן משנה. על מי אני עובדת. אני לא מטומטמת. יש לי מה להפסיד... את העקרונות שלי, את הכבוד העצמי שבמילא אני לא בטוחה שעדיין שלי... וכל הקטע זה שכבר כל העולם ואחותו יודעים.. אפילו כולם. וכל מי שאיכשהו או בעקיפין ולא בעקיפין קשור לעניין. וזה מה שכל כך דפוק בהכל. אני שונאת את זה. הוא כזה מטומטם. אני שונאת אותו! אם לא היה אכפת לו הוא לא היה לוקח ללב את הפאקינג מילים שאני מבזבזת. אבל השאלה היא באיזו מידה...? אני יודעת שהוא קורא הכל. אבל הוא אף פעם לא טורח לענות על השאלות שלי. ואולי פשוט אין לו אומץ, ואולי פשוט גם הוא חושב שאני מטומטמת. זה בטח סתם בראש שלי, וגם אם לא, הרי אני במילא לא אדע את התשובות לשאלות. כי אפ'חד לא יטרח לענות לי! זה נורא לא נחמד מצידך. אתה גורם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת. הכי שבעולם. אני כל כך שונאת אותך. אוף. לא תענה פעם אחת? הרי אני יודעת ואתה יודע. אני יודעת שזה יהיה נורא מוזר. פעם הייתי אמיצה יותר, ואולי בעצם אף פעם לא באמת הייתי. נורא קל לי להגיד שאתה לובש צהוב וצהוב זה מכוער, אבל נורא קשה לי להגיד דברים אחרים. חחח אני כל כך מטומטמת שבא לי למות. עכשיו הסגרתי את עצמי לחצי עולם. אבל כבר לא ממש אכפת לי... הוא במילא עדיין ישתוק. שמוק.

"It don't do me any good it's just a waste of time
What use is it to you what's on my mind?
If it ain't comin' out, we're not going anywhere
So why can't I just tell you that I care?"

(avril lavigne - things i'll never say)

"but these things i'll never say.."