קראתי עכשיו פוסט יחסית ישן שלי. פוסט שהוא לא רחוק מידיי ולא קרוב מידיי. פוסט שהוא לא דיכאוני מידיי ולא מצחיק מידיי. פוסט שהוא פשוט אני. קראתי את הפוסט על הטיול השנתי. פוסט ארוך חח... הייתי כ"כ שונה..כ"כ אחרת. כ"כ אופטימית, כ"כ שמחה ומשוחררת. וחשבתי על זה... מה היה שונה אז? ממה שקורה עכשיו?..

וול. הרבה.

הייתי לבד, אבל לא לבד. (עכשיו גם), אהבתי אדם מסויים (עכשיו גם..?), ידעתי מי החברות שלי (עכשיו גם...?), ביליתי עם אנשים שרציתי להיות איתם (ועכשיו?.. =\ לא עם מספיק .) נתתי לעצמי להיות מי שאני (עכשיו גם אבל בצורה שונה =\ ) נתתי לעצמי להיות נחמדה לאנשים שרציתי להיות נחמדה אליהם. הורדתי מסיכות, גיליתי אנשים חדשים, גיליתי הרבה מעבר למה שידעתי או ראיתי. הבנתי הרבה דברים שלא יצא לי להבין. בטיול הזה אני זוכרת... שני רגעים. שני אנשים. אנשים שלמראה עין (למראה עין...) אני לא מחבבת במיוחד. שני אנשים שברגע שפחדתי, הושיטו לי יד. עזרו לי לעבור את זה.. אני מדברת על המסלולים...ולעיתים מאוד רחוקות אני מפחדת במסלולים או נעזרת באנשים.. וכשפחדתי.. הם הושיטו לי יד. ואני אזכור את זה. אז גם אנשים שחשבתי ששונאים אותי [בחיים לא חשבתי ככה..אבל שיהיה.] אנשים שלמראית עין (מראית עין כע?) לא כ"כ מחבבים אותי, והינה, לא יתנו לי ליפול... אז למה...

עכשיו, אני מרגישה כ"כ לבד? אני מרגישה שאין מי שיחזיק אותי אם אני עומדת ליפול? כי הם לא שם. כי אתם לא שם. כי אני לא שם. כי אני פה. כי אני לבד בבית. כי אין בצפר. כי כולם נעלמים לי, בגלל שחופש. כי אנשים עובדים. כי אנשים מבלים. כי אנשים ישנים עד מאוחר. כי אני רוצה לראות פרצופים. אני רוצה לדעת דברים. אני רוצה שיספרו לי דברים. אני מרגישה לא שייכת. פעם הייתה לנו חבורה. חבורה חמודה של חברות, רק יא'ניקיות. שירלי רותם עדן דקלה בינת סיון חובשי וכו' והיה כיף. באמת.. ואז משהו השתנה.. הכרנו אנשים חדשים. החברות הפסיקו לצאת איתנו... התרחקנו. ואז בילנו עם הפריקים הי'ניקים. ואז שוב. הכרנו עוד אנשים חדשים, התרחקנו טיפה מהחדשים הישנים..ופוף ועכשיו... נמאס לי מהחדשים. נמאס לי מהיודניקים [חוץ מכמה ספציפים כולל ניצקע ושות' XD] נמאס לי מהחידושים נמאס לי מהפרצופים ה"חדשים" [לשעבר] אני רוצה לחזור לאיפה שהייתי לפני כל זה. איפה החברות שלי עכשיו? לא מספרים לי שומדבר. לחברות שלי אני לא שייכת. לחבורה עם לירון ופדר אני לא שייכת וגם לא רוצה להיות כבר, לפריקים..אני לא שייכת.

ובגלל זה אמרתי לך שאני מבינה אותך..[את יודעת שאני מדברת עליך] איפה אני עכשיו? איפה אני עומדת? מי איתי ומי הלך? מי ילך ומי ישאר? אני לבד?

ופתאום יש לי פלאשבקים לכל מיני קטעים, שהיו שנה עברה.. חיוכים. שתיקות. קטעים מביכים. השתיקות האלו ששתקתי, כי לא ידעתי מה לומר. הערבים ביקב.. הצחוקים שהרצנו. השיחות בקרוסלה בגן שלייד היקב. האנשים הפרצופים השיחות הארוכות לתוך הלילה... "9 בקניון" לאן כל זה נעלם? עכשיו זה "9 וחצי בבימת הנוער" עכשיו זה ים של אנשים שאני לא רוצה בחברתם. לא אותם אנשים לא אותם פרצופים לא אותן שיחות לא אותה הרגשה של שייכות. ואולי אני מתגעגעת?! ואולי אני לא רוצה להרפות! לא רוצה לשחרר! אבל זה כבר לא כאן... ואני לא יכולה לשנות את זה.. לא משנה כמה אני מנסה. "אי אפשר להחזיר את הגלגל" למה לא?! למה לא?! אני יודעת שאני לא אהיה באותו מקום לנצח. אני לא אעמוד באותו נקודה לנצח.. החיים ממשיכים. אבל זה חייב להיות ככה? אנשים חייבים להתרחק ממני כ"כ? עד כדי כך שאני מרגישה לבד...? זה לא חייב להיות ככה.

אז קראתי את הפוסט וזה החזיר אותי לחוויות הישנות.. ויש חדשות.. אבל אני מתגעגעת. לאותו חיוך, לאותו מבט שתקעתי בו בגלל הדבר השטותי שעשה.. לימים ההם ששרית הייתה ישנה אצלי והיינו מחקות אותם ואת הדברים הדבילים שהם היו עושים. לשטויות של אירנע, לבינע ולצב"ח, לשירלי ולרותם... וללילות שהיינו מדברות עד מאוחר. לאותו יום בגן של היקב.. כשנשארנו שם עם ההבלים האלו שסיפרו בדיחות והחלטתי בכוח לא לצחוק מהן ( XD ) , להרגשה הזו שמישהו קורא אותי בלי שאני אצטרך לומר מילה. להרגשה הזו שאוהבים אותי כמו שאני עם כל הפוזות. לאז כשהייתי מוגנת. אז עכשיו אני אני. לגמרי אני. אבל אני מרגיה חשופה. ריקה. פגיעה. שקופה. כולם יכולים לראות את מה שאני מרגישה, כולם יכולים לדעת. כולם...יכולים לפגוע. אני מתגעגעת לאז כשהייתי מייבשת אנשים סתם בשביל הקטע וזה היה מצחיק. מתגעגעת לאפשרות של לא לייבש אותם... מתגעגעת לאז כששנאתי את עצמי על זה שאני פוזות. כי אולי לא עדיף לשנוא את עצמך בגלל שהפכת לפגיע. חלש. חלשה. אני לא חלשה. אף פעם לא הייתי. ואני גם לא אהיה...אני לא לבד. אף פעם לא הייתי.

האמנם?..

מי אני בכלל?! אם אני אדע אז אני מרשה לכם להרוג אותי.

תגידו לי! מי לעזאזל אני?! איפה אני עומדת? איפה האנשים שאהבתי? איפה כל מה שהיה? הזכרונות? איפה המבט הזה, של מישהו שאוהב וקורא? איפה החברות שלי?

כשאני צריכה אותן הכי הכי........

ובכלל...

איפה האופטימיות? השמחת החיים? איפה הלצחוק בקול גדול עד שאני אפול?! איפה זה? אני לא אשכח את כמה שהייתי צוחקת. כל הזמן צוחקת! כל הזמן עם חיוך...

איפה זה?

איפה אני?

לקח לי שעה לכתוב את הפוסט הזה.... אז תעריכו, תגיבו אני אעריך את זה. רק "קראתי" מספיק לי. לדעת שהעברתי את המסר...

(נכתב בהשראת בינע בפוסט הזה)

קראתי את הפוסט של בינת בנושא געגועים...וזה גרם לי לחשוב על הדברים שאני מתגעגעת אליהם...

כ"כ הרבה דברים השתנו... כ"כ הרבה אנשים השתנו...

אני בעצמי השתניתי..

אני מתגעגעת למי שהייתי - חופשייה מדאגות, חופשייה ממחשבות על אנשים שאני אוהבת וגורמים לי לאכזבה..

חופשייה מכל החרטה הזה...

חופשייה מאחריות, חופשייה מבגרויות..

אני לא מוטרדת מזה שהשתניתי... הייתי צריכה את זה- ויותר מזה, זה לא שהשתניתי אלא פשוט למדתי לנסות להיות הדבר הכי קרוב ל"עצמי" שאני יכולה..

אני לא מצטערת על החיים שלי ועל מה שקרה..

וגם אם כן אין מה לעשות החיים ממשיכים.

אני מתגעגעת לצחוקים שהיו בשיעורים, למישהו שהיה מצחיק אותי כל פעם מחדש וגורם לי לחייך...אבל הוא לא קיים יותר. הוא השתנה.. הפך להיות מישהו שאני לא מכירה ולא רוצה להכיר.

כואב לי להגיד את זה, אבל אני לא מצליחה למצוא בו את הדברים שגרמו לי לאהוב אותו...

זה פשוט לא מה שהיה...

אנשים הם לא מה שהיו

אני מתגעגעת לחופש הזה שלא צריך לחשוב על אפ'חד...

אני מתגעגעת לסבתא שלי שחסרה לי כ"כ!!

מתגעגעת למשפחה שלי- שהתרחקנו נורא...

מתגעגעת לאמא שלי שידעה עליי הכל מ-א' ועד ת'

אני מתגעגעת לקשר הזה שהיה כ"כ חזק..

היא הייתה קוראת אותי ועכשיו עדיין היא קוראת בין השורות והיא יודעת...

אבל אני לא מדברת איתה על מה שקורה לי.

אני מתגעגעת לחברות שלי שתמיד היו ויהיו פה בשבילי!! לדיבורים האלו ולצחוקים...

לשיחות נפש הארוכות האלו..

אני מתגעגעת להרגשה הזו..כשהרגשתי שאוהבים אותי ולא רק החברות והמשפחה- להרגשה שאני לא לבד ויש מישהו שאוהב אותי בזכות מה שאני...

ואולי..זה אף פעם לא היה נכון.

לא אכפת לי.

אני מתגעגעת לחברות החזקה שלי עם סנטיטוש - אז כשהיינו מבלות כ"כ הרבה ביחד...

ועכשיו... מה נשאר לי?

אנחנו אולי מתראות בבצפר וחוצמזה...לא הרבה..

אני מתגעגעת לימים האלו שחברות היו ישנות אצלי והיינו נשארות ערות עד הבוקר ומדברות ומדברות על כל נושא שבעולם...

ועכשיו...

כל הלחץ הזה.. הבגרויות והמתכונות והמבחנים והעבודות והלימודים ובצפררררררררררררר!! בצפרררר! אני כ"כ שונאת את זה... זה כ"כ משנה אנשים! זה כ"כ מרחיק אותי מהכל ומכולם..

זה קשה!! אני לא עומדת בזה! מרגישה שהכל קורס..

אני לא מצליחה ללמוד... לא מצליחה! כ"כ כואב לי על כל זה..

אני מתגעגעת למה שהיה פעם.. לחופש הזה! אבל אני יודעת...

זה יגמר.

וביחד עם זה גם הרבה קשרים וחברויות...

מה נשאר? מה נשאר לי?

אני אגיד לכם מה נשאר לי!

נשארו הזכרונות...

החברים והחברות הכי טובות...

נשארו המשפחה והאהבות..

ועדיין

הרגשה שמשהו חסר..

הרגשה של חוסר שלמות מעיקה..

ונשארה....

אני...

אני נשארת.

והכל מסביבי משתנה.

אני לא פסימית.. אל תבינו לא נכון.

אני יודעת שעם כל רע בא גם טוב.

אני יודעת שמי שנשאר - ישאר לנצח!

וזה הכי חשוב..

אני יודעת מי יהיה פה בשבילי.

אנשים הולכים אנשים באים..

למי אכפת?

לי אכפת.

אבל ככה זה.

כל מה שנשאר זה הגעגוע

אבל אנשים - תמיד אפשר למצוא חדשים

אני מתגעגעת לזה שיכולתי להגיד הכל לכולם

בלי לפחד שנמאס להם לשמוע

בלי להימאס על עצמי.

ובלי לשקר ש"אני בסדר והכל סבבע וטוב"

לשיחות האלו בחופשים..הארוכות עד הבוקר אפילו באייסיקיו

לאותו זמן שהכרתי את החברות שלייי!

עכשיו כולם כ"כ רחוקים ממני...

ואני כ"כ רחוקה מכולם.

וזה כואב.

אבל דיי...

כי אני לא רוצה להגיד רק את מה שלא טוב.

הזמן עובר...ואני אתגבר!

רק רציתי שתדעו - אני תמיד כאן! בשבילכם....

ורציתי לבקש - תהיו כאן! בשבילי...

אני יודעת מי בטוח יהיה.

רק שישאר.

אל תעזבו אותי!! אני ארצח אותכם ואשלח לכם מחבלים! עאעאעעאאא!!

שמרו על קשר! אני יודעת שזה קשה בגלל כל המבחנים :(

לפעמים נמאס לי לדבר.

למה אין מישהו שיכול פשוט לקרוא אותי בלי שאומר מילה?..

זה כ"כ חסר לי.

אתמול דיברתי עם אמא שלי בפעם הראשונה אחרי כ"כ כ"כ הרבהההההה זמן...

והרגשתי הקלה..

והשיחה לא כ"כ זרמה..

היא ידעה הכל..

אבל לא ידעתי מה לומר לה.

אם קראתם עד הסוף...

אני מעריכה את זה מאוווווווווווווודדדדדדד!!!!!! אני יודעת שהפוסט ארוך ומייגע ומלא בנקודות משום מה..

חוח

we can't change the past....

but we can make the

:) future (:

תזכרו את זה....תמיד!!! 

i love you!!