"יש לזה גם רבדים של איך שהאנשים היפים בחברה שלנו שמחים, המכוערים עצובים והרגילים לא מוצאים את המקום שלהם.." כן. תאמינו או לא. אבל קוראים לה מיכל. חעחע. מיכי לאביו. את מספקת לי השראה! לא שאני הולכת לעשות את זה... אבל עדיין. עכשיו אני מנסה לעשות בערך אלף ואחת דברים בבת אחת, וזה לא כל כך מצליח. הממ. מסתבר שגם לי יש יציאות מפגרות כמו: "אני לא מוצאת תמונה טובה של העולם. הוא לא פוטוגני." היום בבצפר היה סביר, קצת מסריח. ראינו סרט. הוא היה אחלה סרט, קצת מפחיד, קצת מעורר נקודות למחשבה, במיוחד לאור התגובות הדפוקות של כמה אנשים בכתה המפגרת הזו. שגרמו לי להבין שאנשים כאלו כן קיימים בעולם, גם אם אני כל כך מנסה להכחיש את קיומם. "היא הביאה את זה על עצמה!" דאממממממממט! היו לי דמעות בעיניים כששמעתי את זה. יש אנשים מסריחים בעולם. אני יותר מידיי מאמינה, יותר מידיי בוטחת. אנשים הם מסריחים בכללי. פשוט יש כאלו שיותר, ויש כאלו שפחות. זה היה מסריח. דאמט, ואח"כ כשיצאנו מהסרט נכנסנו שניה לשירותים בבניין של המנהלה. אז ירון אמר לנו שאלו שירותים של מורים, אז אמרתי לו, שזה קצת דפוק שנלך כל כך הרבה רק בשביל שניה בשרותים. סיון נכנסה ואני ושרית חיכינו לה בזמן שהסתכלנו קצת במראה. פתאום יוצאת מורה מאחד התאים ומתחילה לצרוח עלינו שזה שירותים של מורים ושנעוף החוצה. אפשר לחשוב שאנחנו איזה סוג של מפלצות שנהרוס להם את השירותים אם נשתמש בהם דקה. דאמט סה"כ עמדנו והסתכלנו במראה. יש אנשים אנושיים, ויש אנשים אנושיים פחות. התעצבנתי כל כך ועוד היייתי בהלם מהסרט ומהתגובות עליו שפשוט התחלתי לבכות כזה בקטנה. סתם עלו לי דמעות בעיניים. הן לא יצאו משם. אמרו לי שאני סתם לוקחת ללב. אבל אני לא. נתקלתי בגישה כזו בדיוק אחרי שקרה לי משהו בסגנון. אל תבהלו, זה לא היה רציני ולא כזה בסגנון.. אבל לפני אותו דבר קרה לי משהו בסגנון. וזה כואב לשמוע ולהתקל בדברים כאלו, אדישות כזו. חוסר רגישות. ודאמט, יש אנשים כאלו בעולם.

זה מסריח. זה גרם לי להרגיש כל כך רע. כל שאר היום הייתי מצוברחת. אבל חוץ מהקטע הזה, היה נחמד יחסית, היו קטעים נחמדים היום. לא הכל רע. פשוט הייתי מופתעת. והרגשתי מחנק בגרון. רוב היום ניסיתי לישון, לא הלך. לא טרחתי לנסות ללמוד, כי אני לא יודעת כלום, והתכוונתי להקדיש את היום למולטימדיה. בסוף גם את זה לא עשיתי. אבל מה שכן יצא לי זה לדבר עם כמה אנשים מעניינים היום :] במסנג'ר בעיקר. העולם מסובך. יותר ממה שהוא אמור להיות. וזה לא צודק. אני עדיין תקועה. הגעתי למסקנה שאני בתאדם נורא דכאונית, ואז אמרו לי שזה לא נראה ככה. ויצא לי לשמוע את זה כבר מכמה וכמה אנשים. =\ אני לא מנסה להיות צבועה. אני פשוט מנסה להיות שמחה יותר. אמרו לי גם, וגם זה כמה וכמה אנשים, שזה לא פתרון, ושככה אני פשוט בורחת וזה אף פעם לא יפתר. אבל אני מנסה לחייך גם כשקשה, מה אני אמורה לעשות? ללכת ולהיות תקועה עם פרצוף 9 באב כל הזמן? ועכשיו בטח תגידו "לא, אבל תתמודדי עם הבעיות שלך." אין לי מה להגיב על זה.. אני לא טובה בלהתמודד עם הבעיות שלי. בטח כבר הבנתם את זה. כי איכשהו כל מה שקשור אליי נפשית ורגשית הוא מחוץ לתחום. ראיתי כמה ציטוטים, זה נחמד כזה, כל מיני אמרות וציטטות. ובין הציטוטים היה אחד שאומר, "חשוב הרבה, דבר מעט וכתוב פחות", אני משערת שזה מה שאני עושה, חוץ מהקטע של לכתוב פחות. יש גם את המשפט הזה שגורם לי להתעצבן נורא מהנכונות שלו. "המרבה לחשוש ימעט לעשות" (–פרידריך שילר) וזה מתסכל. נורא. זה נכון, אני כל כך מפחדת וחוששת מכל מיני דברים עד שאני לא עושה בעצם שום דבר שאני רוצה. באותה מידה אני עוצרת את עצמי מלחשוב על דברים ולקבל השראות. כי אני יודעת שאני יכולה למצוא נושאים לפרוייקט, לעבודות. אפילו לכתוב שירים חדשים. אבל אני מפחדת ממה שאני אמצא שם. אני מפחדת לכתוב, לעשות, ליצור, ופשוט להבין את עצמי. זה יצא כמעט ולא בכוונה כשניסתי למצוא רעיון לפרוייקט עם יפעת המורה ועם שני. כי קראתי את הדף עמדה של שני ורציתי לבכות. זה היה בדיוק מה שאני מרגישה בזמן האחרון. ואז אמרתי משהו וחשפתי את עצמי. אמרתי "אני מבינה את זה, ואפילו נורא מתחברת לזה, וזו הבעיה. שאני לא רוצה לעשות משהו כזה, אני רוצה לעשות משהו אופטימי." זה מה שאמרתי. ואולי זה משקף אותי. כי אני תמיד מנסה לראות הכל באופן אופטימי. תמיד מנסה להיות אופטימית יותר. שמחה יותר. ואולי חלק מהפתרון הוא פשוט להפסיק לנסות. מישהו אמר לי, הוא השתמש במילים האלו, "אני קצת כמוך, חושף את ההגנות שלי וגורם לעצמי להיות פגיע" =\ וזה מתסכל. כי זה מה שאני עושה. ודאמ, למה כל פעם שאני מצטטת משהו הכתב משתנה? זה מעצבן. טוב דיי. נמאס לי לנתח את עצמי ו"לחשוף את ההגנות שלי" בפני אנשים שאפילו לא מוכנים להודות בעובדה שהם קוראים פה, או להזדהות. חוץ מהחברות הטובות שלי, המשפחה שלי אולי, ואנשים שאני בוחרת לשתף אותם... אף אחד לא חייב לדעת כלום. הבעיה שלי היא שאני בוטחת, ומאמינה. תמיד. לא אכפת לי שידעו עליי הכל, וזה הולך ומתנקם בי. ואני עדיין לא מפסיקה. ואני כותבת וכותבת וכותבת. לא אכפת לי אם זה יגיע לידיים הנכונות, הלא נכונות או מה יעשו עם זה. היום גם קפצה לי מחשבה בראש, מין תובנה כזו פתאום. זה לא קשור לפוסט בכלל, אבל זה משהו שהבנתי. נכון, שתיקה היא דרך לברוח, ולא רק אני מנצלת את הדרך הזו. אז אני אגלה לכם סוד, כי כמובן לא אכפת לי שתדעו ומה תעשו עם זה. כי אני טיפשה ובוטחת ומאמינה וכל השייט. מממ זה היה כמה ימים לפני המסיבה שעשיתי ביומולדת. החלטתי כן להזמין כמה אנשים שהתלבטתי אם להזמין, אמרתי, שנה אחרונה, כל פעם מתלוננים מחדש שאני לא מזמינה, ולמה לא לסיים את השנה הזו כמו שצריך ובאוירה טובה? החלטתי להזמין. סבבה, הייתה לי הרגשה שלא יבואו, ולא היה אכפת לי כל כך. עצבן אותי שביקשתי שיודיעו  לי אם הם באים או לא, כמובן שהם לא הודיעו, זה מה שעצבן אותי. אבל שמעתי משפט אחד איכשהו באמצע השיעור. נדמה לי זה היה "לא, למה לשקר לה?" אני מודה, הערכתי את מי שאמר את זה. למרות שלא ממש יש לי מושג מי. אני לא צריכה שקרים, אני לא צריכה שתיקות. אני צריכה אמת. ואם יגידו לי את האמת, אז אני מסודרת. ואז שוב התחלתי להתעצבן על הקטע הזה של השפיכת לבבות הזו שאני עושה פה או לא'דעת מה זה, ושוב השתיקות האלו. וזה מה שמעצבן אותי כל כך. אני מבינה את זה. ששותקים כשלא יודעים מה להגיד, כשלא בטוחים מה להגיד, כשלא רוצים לשקר, כשלא רוצים לפגוע, כשלא רוצים להיפגע, את כל השתיקות שנתקלתם בהם כמעט, אני מכירה. אבל זה מה שמטריף אותי. אולי בגלל זה, כשאני כותבת אני פשוט לא מסוגלת להפסיק. אני לא יכולה לשתוק. כי זה מטריף אותי. ישלי תמיד כל כך הרבה מה להגיד, ואני תמיד שותקת, אז זה צריך לצאת איפשהו לא? ומזה תמיד פחדתי. כי זה מגיע אליכם. כל מה שעובר לי בראש, כל המחשבות, הלבטים, הפחדים, מה שתרצו לדעת, תמיד תמצאו תשובות. אם תשאלו שאלה ואני לא אענה, או אתחמק, תמיד יהיה לכם את הבלוג הדפקטי הזה שמלא בתשובות לשאלות שאפילו לא חשבתם לשאול. ואני לא אשקר לכם, אכפת לי, זה נכון, אבל לא מספיק כדי שאני אעשה משהו עם זה. תמיד יש את המשפט הזה, אני חושבת שזו חלק מהשקפת העולם שלי עכשיו, זה גם ציטוט.. "קווה לטוב – צפה לרע". זהו. זה פשוט מה שזה. זו הסיבה שאני לא מצפה שאנשים יבואו ויגידו לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים, או יטרחו לענות על כמה שאלות.. אני לא מצפה. אני מקווה. אבל זה לא קורה. אף פעם. הייתי אומרת שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי איי פעם, אבל אני לא כל כך בטוחה בזה, היו אחרים.. אם קראתם, קבלו צל"ש קודם כל, שנית כל, תגיבו "קראתי" לפחות, או תגידו לי את זה באייסי\מסנ'. ואם אתם מגיבים תזדהו. ואם אתם לא, אז חבל. אני עדיין תקועה. ואם אתם רוצים להגיב, ולא להזדהות, אז אולי כדאי שלפחות תגידו משהו שיבהיר לי מי אתם. אני לא מצפה.. אני אפילו כבר לא בטוחה שאני מקווה. אבל בכל זאת.

הרגשתי חובה לעדכן. אני יודעת שאסור לי להקליד וזה גם ממש כואב. היום משום מה היה לי חרא של יום... הלוואי והייתי יודעת למה...

אני יודעת שהוא רוצה שנחזור....ואני יודעת שאני לא מוכנה לזה... אני גם לא יודעת אם אי פעם אהיה... ואני לא מצפה שיחכה לי לנצח. אני יודעת, אני אופטימית..אבל אני גם ריאליסטית. אני מצטערת על הכל! באמת על הכל. אני מצטערת שאני לא חכמה כמו שחשבתי. אני מצטערת שזה לא יותר קל כמו שחשבתי שיהיה.. הדבר שאני לא מצטערת עליו הוא שהייתי אני. שהייתי כנה. זו אני ובקטע הזה אני אף פעם לא אשתנה... אני הרבה פעמים יודעת לומר את המילים הנכונות. אני הרבה פעמים יודעת להיות שם כשצריך אותי. אבל מה שאני לא יודעת, זה איפה אני עומדת.. אני יודעת לייעץ ולהגיד דברים חכמים. אני יודעת הרבה מאוד דברים... אבל כשזה מגיע אליי.... אני לא יודעת כלום.

אני מצטערת שהרבה דברים לא יצאו כמו שהם אמורים להיות.. אני מצטערת שאחרי הכל אחרי כל החרא שהיה בזמן האחרון ואחרי הסיפור עם ה"ללא שם" ואחרי הפרידה מלירון ואחרי הכל בקיצור...עדיין אני לא מבינה את כל הדברים שניסיתי להבין.. חשבתי שזה יהיה יותר קל. אבל אני לא יכולה לשבת פה ולחשוב כל היום כמו מטומטמת בזמן שאני יודעת שצריכים אותי. אני יודעת שאני צריכה להיות שם. בכל מקרה זה כואב. כואב לי מהרבה מאוד בחינות. בגלל הדלקת הטיפשית הזו, בגלל ה"ללא שם", בגלל לירון, בגלל החברות שלי שצריכות אותי... בגלל הדברים שלא הספקתי לשכוח, וניסיתי להדחיק. ועכשיו, אני רואה אותה.... ואני רואה שם את עצמי. הינה...אני לפני שנה. כ"כ מטומטמת... ההבדל הוא ששם, אז שנינו חיכינו. לאותו רגע שלא הגיע...ואולי גם לא הולך להגיע בחיים. אבל כבר לא אכפת לי יותר. העיקר שאני שם...דיי, נמאס להתבכיין. לא רוצה יותר. אני מקבלת את מה שנותנים לי החיים, החלטתי לשתוק. אם תפסיד את ההזדמנות שלך, אם תיצור קשר, או לא תיצור. אם תגיב או לא תגיב... תזדהה או לא... כנראה שאני אצטרך לחיות בספק הזה..ואולי לנצח?. ואולי באיזשהו שלב זה יפסיק להטריד אותי?.. אני לא יודעת... באמת שלא. אני רק יכולה לייעץ לך עצה שלי מניסיון.. אם אתה קורא בכלל... [אם רק הייתי יכולה לדעת]

אל תחכה יותר מידיי. אל תחכה עד שזה יחליק לך מהידיים! אל תחכה עד שכבר לא יהיה לך צ'אנס! אתה עלול להצטער על זה לנצח.

אתה עלול לחיות כל יום עם המחשבה של "מה היה אם?" וזה לא שווה את זה. אין לך מה להפסיד, אם תנסה ולא תצליח - אתה תוכל להגיד "טוב לפחות ניסיתי. לפחות עשיתי מה שאני יכול." ותוכל להמשיך הלאה... תאמין לי שזה יהיה הרבה יותר קל לך.

גאד אני מדברת מניסיון. למה אני אף פעם לא מקשיבה לעצמי?! אם אתה לא תנסה תצטרך לחיות עם הספק, "היה יכול להיות שם משהו?" אין לכם מושג כמה שזה כואב. וזה כואב. וגם כואב לי. לדעת שאתה תפספס, [ואולי גם אני] כמו שאני עשיתי. כי טעיתי. אבל פחדתי. פחדתי. ממה?... מהרבה דברים. מיותר מידיי דברים. אבל הייתי טיפשה, כי בתכלס...לא היה הרבה מה להפסיד. ידידים במילא לא היינו. כן, זו ההרגשה הזו של "כן רוצה, אבל לא רוצה. לא יודעת" וכן זו ההרגשה הזו של "אני מפחדת להפגע" נמאס לי מהבולשיט הזה... הבנתי. אז הייתי נפגעת קצת... אולי הייתי נפגעת פחות. אבל דיי. לא יותר. בכל מקרה תהיה מי שתהיה...

אני אעריך את זה אם תגיב או תיצור איזשהו קשר. כי חבל לי לראות אנשים הולכים בדרך הלא נכונה ועושים בדיוק את אותן טעויות. ובגלל זה פוקי אני כ"כ אומרת לך לנסות... אני מקווה שאת מבינה שאני מדברת עלייך. אני כ"כ לא רוצה שאת תלכי בדרך שאני הלכתי בה! כ"כ לא רוצה שתעשי את אותן טעויות מפגרות. אני כ"כ לא רוצה שתרגישי שפספסת את זה. כי את לא!! את לא! הכל עוד יכול להשתנות... אולי זה לא מאוחר מידיי!? אין לך מה להפסיד... אני לא רוצה שתרגישי כמו שאני הרגשתי... שהיה משו, אבל לא היה. ואני מתכוונת, שהיה את הקליק הזה, היה בינינו משהו...אבל זה נגרר ונגרר, ועדיין... אפ'חד לא טרח לעשות עם זה משהו,  לא אני ולא הוא. כי ככה אני הרגשתי... ואולי טעיתי?.. אני לא יודעת. אבל בזה אני לא חושבת שטעיתי. כן - אני יודעת. גיליתי את עצמי. אז אולי לא הכל טעות. אולי הכל קורה בדיוק כמו שאמור לקרות?! אולי זה לא היה אמור לקרות ובגלל זה לא קרה?... ואולי...

זה עדיין כאן? קופץ לי מול העיניים ומחכה שאני אשים לב? או מסתתר מאחורי תגובות מוזרות ואנונימיות? ואולי זה עוד לא מאוחר מידיי... ואם כן? מאוחר מידיי...? אל תחכי עד שיהיה מאוחר מידיי. תזיזי את עצמך. ע-כ-ש-י-ו!!!!!!!!

אז מה שאני מבקשת בעצם זה:

DON'T MISS IT!!

פשוט אל! כי אתם כ"כ תצטערו אח"כ!

וזה יכאב לי כ"כ!! ובתכלס...זה בידיים שלכם! 

ואולי זה לא יהיה כמו שפינטזנו, אבל אם לא ננסה... בחיים לא נדע.

והרי אם נרצה...אין זו אגדה.

אז לא יהיה כמו שפינטזת. ואם יהיה יותר טוב? באמת יש לך מה להפסיד?...

אני לא רוצה לחשוב יותר. לא רוצה לחשוב על זה... שאני מפסידה. שאנשים מסביבי יפסידו. נמאס לי לטעות. אז הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון.

אם רק הייתי יכולה להסתכל לו בעיניים.... גאד דאמט. אני עושה טעות? אני לא יודעת...ולמען האמת גם לא אכפת לי. אם בעיניי זה נכון כרגע... אז זה לא יכול להיות טעות.

אני באמת לא מתכוונת לבקש יותר...

הפוסט הזה גזל את שארית כוחותי, ועכשיו כואב לי נורא.

היד שלי. אני הולכת למות. יש לי דלקת כלשהי, כנראה בגידים מההקלדות או משו... מחר אני הולכת לרופא... מקווה שיתן סמים או משו..משו שעוזר.

ואולי, כמו שאומרים, רק הזמן מרפא את הפצעים... אולי זה קרה בגלל המצב הנפשי שלי בזמן האחרון. אני מתנדנדת. בין שמחה לדכאון.

אני לא אוכל להיות במחשב הרבה...ואני באמת אשתדל שלא. תמיד יש פלאפון, לא הכל צריך להיות באייסי\ מסנ' ואם זה חשוב... אז גם בשביל זה. אני תמיד מתגנבת למחשב P:

לבדוק הודעות, תגובות בבלוג... אולי אני אמצא שם משהו חשוב...

ורוב הפעמים מתאכזבת...

וזה כואב, משתי הבחינות XD

אני אופטימית שוב! זה הכי חשוב! XD שוב אני מדברת בחרוזים XD XD מה אני אעשה?!

פשוט ישלי את זה P:

אעאעא! זה פוסט ארוך ומלא רגש ומחשבה וכאב (מהרבה סוגים של כאב!!) ומורכב ומסובך ואין לי כבר מילים לתאר. התאמצתי מאוד לכתוב את זה.

ואני אעריך את זה אם תגיבו...

אני אעריך את זה אם תגיב.

Please don't let me down........

not this time....