אני יכולה כבר לנשום אותו. סוכות... תמיד יורד גשם בסוכות, לפחות הראשון.. אני כבר מחכה לו.

זה בטח נראה קצת מוזר שאני לא מעדכנת.. אבל זה נראה לי כל כך מובן מאליו.. זה פשוט לא כיף יותר. זה לא מעניין..

ואין לי מה לכתוב על החיים או על עומק. כי מהמקום שאני עומדת בו כרגע הכל נראה לי כל כך שטחי. אפילו אני. אני פשוט לא מתעמקת בדברים יותר... והאמת, שזה יותר קל לחיות ככה. ומילא אם מישהו היה מתעניין וקורא פה, או מתעניין ושואל... אולי זה היה מרגיש אחרת לכתוב כאן.. אבל זה מרגיש ריק. זה מרגיש כאילו במילא אף אחד לא יקרא את זה... אז למה לטרוח? אם יש לי משהו יצירתי לכתוב אני כותבת במחברת הקשיחה והיפה שקניתי לי במיוחד בשביל זה.. במיוחד בשביל שירים וקטעים שאני כותבת.. וחוצמזה.. אני לא מרגישה צורך לכתוב על החיים שלי. לא כאן, ולא בשום מקום אחר. אני גם לא מרגישה יותר מידיי צורך לשתף אנשים במה שקורה איתי או עובר עליי. לא יודעת.. השתניתי. באמת.. ות'אמת.. לא רע לי ככה. אני יודעת שאני קצת מרוחקת, ואני לא תמיד אוהבת את זה.. אבל ככה יוצא.. וזה לא שמישהו טורח לתקן את זה. ואני מהאנשים האלו.. שאם לא יראו להם איזשהו סימן או יוזמה.. הם לא יזמו בעצמם יותר מידיי. אני יודעת שפעם זה היה הפוך בהמון מובנים.. אבל זה נמאס.

אני מחכה לגשם הראשון. שישטוף את השנה הקודמת מכאן. הייתה שנה לא כל כך טובה.. אני יודעת שהשנה הזו תהיה שונה... מכל הבחינות.. אני מרגישה את זה. אחד הדברים הטובים שעשיתי בה היה לסיים ולומר כמה דברים שהיו לי לומר כבר מזמן והעיקו. להפסיק כמה דברים שכבר מזמן הייתי צריכה להפסיק כי הם הציקו והפכו אותי לאדישה וקרירה. דכאונית ופסימית..

עד כמה שאני אוהבת את החורף, את הגשם ואת הריח של האדמה הרטובה... לפעמים הוא מדכא אותי. אבל יש לי הרגשה שהחורף הזה יהיה שונה :]

אני מסתכלת קדימה, ואני רואה דף לבן. חדש. מתחילים מההתחלה. שוב. וכמה שצריך. ומי שחשוב... מי שחשוב נשאר.

תמיד תזכרו את זה.. אם הוא לא נשאר, אז סימן שהוא כנראה לא חשוב מספיק...

בנימה אופטימית זאת )

שיהיה לכולם חורף חמים ונעים מתחת לפוך..

ומלא בטיולים בגשם ללא מטריות P:

יוווווווווווווו אני כל כך מחכה לזה... אני זוכרת שנה שעברה.. הייתי הולכת ככה בגשם.. בלי מטרייה! עוד מבצפר.. ומדה שליט ועד אליי יש דרך ארוכה.. גם ברחובות, גם בגדרה.. ולשבת באוטובוס נוטפת.. וכולם מסתכלים.. ופשוט לא אכפת לי. ואפילו שהחורף דיכא אותי... כשהלכתי לי ככה בגשם בלי מטרייה.. פתאום שמתי לב שאני שמחה:] כי זה אחד מהדברים האלו,

הדברים הקטנים.. שגורמים לחיוך להופיע על הפנים :] אחד הדברים שגורמים לאושר רגעי. ופתאום שוכחים את הבעיות.. וחושבים רק על הרגע. אותו הרגע.. ולמי אכפת מה יהיה אח"כ? כי עכשיו טוב לי.. וכשיהיה רע..

כשיהיה רע נדבר. אם יהיה רע... ;)

HIM

"Under The Rose"

I dream of the winter in my heart turning to spring
While the ice gives way under my feet
And so I drown with the sun

I've been burning in water and drowning in flame
To prove you wrong and scare you away
I admit my defeat and want back home
In your heart under the rose

I open my eyes with a sigh of relief
As the warmth of summer's sunlight dances around me
And I see you with dead leaves in your hands

I've been burning in water and drowning in flame
To prove you wrong and scare you away
I admit my defeat and want back home
In your heart under the rose

אני כל כך אוהבת את השיר הזה 3>

"יש לזה גם רבדים של איך שהאנשים היפים בחברה שלנו שמחים, המכוערים עצובים והרגילים לא מוצאים את המקום שלהם.." כן. תאמינו או לא. אבל קוראים לה מיכל. חעחע. מיכי לאביו. את מספקת לי השראה! לא שאני הולכת לעשות את זה... אבל עדיין. עכשיו אני מנסה לעשות בערך אלף ואחת דברים בבת אחת, וזה לא כל כך מצליח. הממ. מסתבר שגם לי יש יציאות מפגרות כמו: "אני לא מוצאת תמונה טובה של העולם. הוא לא פוטוגני." היום בבצפר היה סביר, קצת מסריח. ראינו סרט. הוא היה אחלה סרט, קצת מפחיד, קצת מעורר נקודות למחשבה, במיוחד לאור התגובות הדפוקות של כמה אנשים בכתה המפגרת הזו. שגרמו לי להבין שאנשים כאלו כן קיימים בעולם, גם אם אני כל כך מנסה להכחיש את קיומם. "היא הביאה את זה על עצמה!" דאממממממממט! היו לי דמעות בעיניים כששמעתי את זה. יש אנשים מסריחים בעולם. אני יותר מידיי מאמינה, יותר מידיי בוטחת. אנשים הם מסריחים בכללי. פשוט יש כאלו שיותר, ויש כאלו שפחות. זה היה מסריח. דאמט, ואח"כ כשיצאנו מהסרט נכנסנו שניה לשירותים בבניין של המנהלה. אז ירון אמר לנו שאלו שירותים של מורים, אז אמרתי לו, שזה קצת דפוק שנלך כל כך הרבה רק בשביל שניה בשרותים. סיון נכנסה ואני ושרית חיכינו לה בזמן שהסתכלנו קצת במראה. פתאום יוצאת מורה מאחד התאים ומתחילה לצרוח עלינו שזה שירותים של מורים ושנעוף החוצה. אפשר לחשוב שאנחנו איזה סוג של מפלצות שנהרוס להם את השירותים אם נשתמש בהם דקה. דאמט סה"כ עמדנו והסתכלנו במראה. יש אנשים אנושיים, ויש אנשים אנושיים פחות. התעצבנתי כל כך ועוד היייתי בהלם מהסרט ומהתגובות עליו שפשוט התחלתי לבכות כזה בקטנה. סתם עלו לי דמעות בעיניים. הן לא יצאו משם. אמרו לי שאני סתם לוקחת ללב. אבל אני לא. נתקלתי בגישה כזו בדיוק אחרי שקרה לי משהו בסגנון. אל תבהלו, זה לא היה רציני ולא כזה בסגנון.. אבל לפני אותו דבר קרה לי משהו בסגנון. וזה כואב לשמוע ולהתקל בדברים כאלו, אדישות כזו. חוסר רגישות. ודאמט, יש אנשים כאלו בעולם.

זה מסריח. זה גרם לי להרגיש כל כך רע. כל שאר היום הייתי מצוברחת. אבל חוץ מהקטע הזה, היה נחמד יחסית, היו קטעים נחמדים היום. לא הכל רע. פשוט הייתי מופתעת. והרגשתי מחנק בגרון. רוב היום ניסיתי לישון, לא הלך. לא טרחתי לנסות ללמוד, כי אני לא יודעת כלום, והתכוונתי להקדיש את היום למולטימדיה. בסוף גם את זה לא עשיתי. אבל מה שכן יצא לי זה לדבר עם כמה אנשים מעניינים היום :] במסנג'ר בעיקר. העולם מסובך. יותר ממה שהוא אמור להיות. וזה לא צודק. אני עדיין תקועה. הגעתי למסקנה שאני בתאדם נורא דכאונית, ואז אמרו לי שזה לא נראה ככה. ויצא לי לשמוע את זה כבר מכמה וכמה אנשים. =\ אני לא מנסה להיות צבועה. אני פשוט מנסה להיות שמחה יותר. אמרו לי גם, וגם זה כמה וכמה אנשים, שזה לא פתרון, ושככה אני פשוט בורחת וזה אף פעם לא יפתר. אבל אני מנסה לחייך גם כשקשה, מה אני אמורה לעשות? ללכת ולהיות תקועה עם פרצוף 9 באב כל הזמן? ועכשיו בטח תגידו "לא, אבל תתמודדי עם הבעיות שלך." אין לי מה להגיב על זה.. אני לא טובה בלהתמודד עם הבעיות שלי. בטח כבר הבנתם את זה. כי איכשהו כל מה שקשור אליי נפשית ורגשית הוא מחוץ לתחום. ראיתי כמה ציטוטים, זה נחמד כזה, כל מיני אמרות וציטטות. ובין הציטוטים היה אחד שאומר, "חשוב הרבה, דבר מעט וכתוב פחות", אני משערת שזה מה שאני עושה, חוץ מהקטע של לכתוב פחות. יש גם את המשפט הזה שגורם לי להתעצבן נורא מהנכונות שלו. "המרבה לחשוש ימעט לעשות" (–פרידריך שילר) וזה מתסכל. נורא. זה נכון, אני כל כך מפחדת וחוששת מכל מיני דברים עד שאני לא עושה בעצם שום דבר שאני רוצה. באותה מידה אני עוצרת את עצמי מלחשוב על דברים ולקבל השראות. כי אני יודעת שאני יכולה למצוא נושאים לפרוייקט, לעבודות. אפילו לכתוב שירים חדשים. אבל אני מפחדת ממה שאני אמצא שם. אני מפחדת לכתוב, לעשות, ליצור, ופשוט להבין את עצמי. זה יצא כמעט ולא בכוונה כשניסתי למצוא רעיון לפרוייקט עם יפעת המורה ועם שני. כי קראתי את הדף עמדה של שני ורציתי לבכות. זה היה בדיוק מה שאני מרגישה בזמן האחרון. ואז אמרתי משהו וחשפתי את עצמי. אמרתי "אני מבינה את זה, ואפילו נורא מתחברת לזה, וזו הבעיה. שאני לא רוצה לעשות משהו כזה, אני רוצה לעשות משהו אופטימי." זה מה שאמרתי. ואולי זה משקף אותי. כי אני תמיד מנסה לראות הכל באופן אופטימי. תמיד מנסה להיות אופטימית יותר. שמחה יותר. ואולי חלק מהפתרון הוא פשוט להפסיק לנסות. מישהו אמר לי, הוא השתמש במילים האלו, "אני קצת כמוך, חושף את ההגנות שלי וגורם לעצמי להיות פגיע" =\ וזה מתסכל. כי זה מה שאני עושה. ודאמ, למה כל פעם שאני מצטטת משהו הכתב משתנה? זה מעצבן. טוב דיי. נמאס לי לנתח את עצמי ו"לחשוף את ההגנות שלי" בפני אנשים שאפילו לא מוכנים להודות בעובדה שהם קוראים פה, או להזדהות. חוץ מהחברות הטובות שלי, המשפחה שלי אולי, ואנשים שאני בוחרת לשתף אותם... אף אחד לא חייב לדעת כלום. הבעיה שלי היא שאני בוטחת, ומאמינה. תמיד. לא אכפת לי שידעו עליי הכל, וזה הולך ומתנקם בי. ואני עדיין לא מפסיקה. ואני כותבת וכותבת וכותבת. לא אכפת לי אם זה יגיע לידיים הנכונות, הלא נכונות או מה יעשו עם זה. היום גם קפצה לי מחשבה בראש, מין תובנה כזו פתאום. זה לא קשור לפוסט בכלל, אבל זה משהו שהבנתי. נכון, שתיקה היא דרך לברוח, ולא רק אני מנצלת את הדרך הזו. אז אני אגלה לכם סוד, כי כמובן לא אכפת לי שתדעו ומה תעשו עם זה. כי אני טיפשה ובוטחת ומאמינה וכל השייט. מממ זה היה כמה ימים לפני המסיבה שעשיתי ביומולדת. החלטתי כן להזמין כמה אנשים שהתלבטתי אם להזמין, אמרתי, שנה אחרונה, כל פעם מתלוננים מחדש שאני לא מזמינה, ולמה לא לסיים את השנה הזו כמו שצריך ובאוירה טובה? החלטתי להזמין. סבבה, הייתה לי הרגשה שלא יבואו, ולא היה אכפת לי כל כך. עצבן אותי שביקשתי שיודיעו  לי אם הם באים או לא, כמובן שהם לא הודיעו, זה מה שעצבן אותי. אבל שמעתי משפט אחד איכשהו באמצע השיעור. נדמה לי זה היה "לא, למה לשקר לה?" אני מודה, הערכתי את מי שאמר את זה. למרות שלא ממש יש לי מושג מי. אני לא צריכה שקרים, אני לא צריכה שתיקות. אני צריכה אמת. ואם יגידו לי את האמת, אז אני מסודרת. ואז שוב התחלתי להתעצבן על הקטע הזה של השפיכת לבבות הזו שאני עושה פה או לא'דעת מה זה, ושוב השתיקות האלו. וזה מה שמעצבן אותי כל כך. אני מבינה את זה. ששותקים כשלא יודעים מה להגיד, כשלא בטוחים מה להגיד, כשלא רוצים לשקר, כשלא רוצים לפגוע, כשלא רוצים להיפגע, את כל השתיקות שנתקלתם בהם כמעט, אני מכירה. אבל זה מה שמטריף אותי. אולי בגלל זה, כשאני כותבת אני פשוט לא מסוגלת להפסיק. אני לא יכולה לשתוק. כי זה מטריף אותי. ישלי תמיד כל כך הרבה מה להגיד, ואני תמיד שותקת, אז זה צריך לצאת איפשהו לא? ומזה תמיד פחדתי. כי זה מגיע אליכם. כל מה שעובר לי בראש, כל המחשבות, הלבטים, הפחדים, מה שתרצו לדעת, תמיד תמצאו תשובות. אם תשאלו שאלה ואני לא אענה, או אתחמק, תמיד יהיה לכם את הבלוג הדפקטי הזה שמלא בתשובות לשאלות שאפילו לא חשבתם לשאול. ואני לא אשקר לכם, אכפת לי, זה נכון, אבל לא מספיק כדי שאני אעשה משהו עם זה. תמיד יש את המשפט הזה, אני חושבת שזו חלק מהשקפת העולם שלי עכשיו, זה גם ציטוט.. "קווה לטוב – צפה לרע". זהו. זה פשוט מה שזה. זו הסיבה שאני לא מצפה שאנשים יבואו ויגידו לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים, או יטרחו לענות על כמה שאלות.. אני לא מצפה. אני מקווה. אבל זה לא קורה. אף פעם. הייתי אומרת שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי איי פעם, אבל אני לא כל כך בטוחה בזה, היו אחרים.. אם קראתם, קבלו צל"ש קודם כל, שנית כל, תגיבו "קראתי" לפחות, או תגידו לי את זה באייסי\מסנ'. ואם אתם מגיבים תזדהו. ואם אתם לא, אז חבל. אני עדיין תקועה. ואם אתם רוצים להגיב, ולא להזדהות, אז אולי כדאי שלפחות תגידו משהו שיבהיר לי מי אתם. אני לא מצפה.. אני אפילו כבר לא בטוחה שאני מקווה. אבל בכל זאת.

come on. I'm better than that....

אל תזלזלו בי. זה פוגע. אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. או אמרתי.ואני כבר לא מרגישה מטומטמת על שעשיתי את זה. ובזה מסתכמות מילותי על הפוסטים הקודמים.

העא. ימים חמישי שישי שבת היו חביבים. חמישי למען האמת היה מוזר בבצפר כי הרגשתי שמשהו השתנה. אבל זה לא הזיז לי והייתי קופצנית וחייכנית =] יום שישי כנ"ל. ואז חיפשתי את בינע כדי לשאול אותה אם אני אוכל לישון אצלה ולבוא אליה כבר אחרי בצפר. היא אמרה בכיף! ואז גם תבואי איתי למחאה עם הופעות של כמה להקות והמון סקייטרים "SAVE THE KIKAR" קראו לה. זה היה ברמת השרון. היה ממש נחמט. בין הלהקות היו קיובן B ויוסלס :] והיה נחמט. ראינו מלא סקייטרים שעשו טריקים פשוטים אבל מגניבים :] כמה חבל שאחד עשה טריק והסקייט עף לי הישר אל הברך בעוצמה רבה. זה נורא כאב. היא עדיין כואבת קצת. לא יכולתי לעמוד. אבל הוא היה חמוד לפחות. חעחע והוא כל הזמן שאל אם אני בטוח בסדר ואמר לי לשבת. צילמתי מלא תמונות של סקייטרים באמצע קפיצה באויר אבל משום מה המצלמה המטומטמת החליטה למחוק את כולן. יצא לי להכיר את נועה חברה של בינע היא ממש אחלע של ילדע :] היה כיף :] אח"כ חזרנו אל בינע הביתה לכמה שעות ואז חיכינו לשירלי ולרותם שיבואו כדי לקחת מונית ליבנה אל ניר. אצל ניר היה ממש כיףףף! חחח למרות שהחברים שלו הומואים :] אבל זה בסדר כי בשילי כולם הומו אחד גדול :] כמו כן גם שרית וסיון חעחע. דקלה סיון ורועי הגיעו אחרינו =] ראינו כלמיני ארץ נהדרת ודברים מצחיקים, אח"כ ראינו סרט זוועתי אבל משעשע משום מה כל ההתחלה לא הפסקתי לצחוק. XDD היה לו איזה 8 חבילות של ופלים סיגרים כאלו חח וזה ממש הצחיק אותי. משום מה הוא החליט שהכל פג תוקף בגלל שזה מ2006 XD אחרי הסרט שמענו קצת מוזיקה... או שזה בעצם היה לפני? אע לא משנה. אח"כ היה איזה וואנבי אמת או חובה. היה מצחיק כי אפ'חד לא באמת עשה את מה שאמרו לו XD ואז כמה אנשים החליטו ללכת לישון ונשארנו לשחק או יותר נכון לדבר.. והיו צחוקים ואז החברים שלו הלכו ואנחנו נשארנו לישון. רק אני בינת סיון שירלי רועי דקלה ורותם וניר כמובן. איכשהו אחרי שאכלנו טיפה התחלקנו לחדרים ו"הלכנו לישון" הכי הרבה שמישהו ישן זה איזה 3 שעות. אבל היה מצחיק :] כלכך מצחיק. בבוקר קמנו, אכלנו משו ישבנו סביב השולחן כמו איזה ארתור והאבירים חחח ואז באו לאסוף את דקלה בינת  ואותי אמרנו שלום יפה :] והשאר חיכו למונית. הגענו אני ובינע אליה ולא הלכנו לישון אז עשינו כל מיני שטויות במחשב שמענו מוזיקה ואז היא החליטה שצריך לפתוח לי מייספייס משום מה. תהרגו אותי, אבל אנ'לא משו מתחברת לזה. טוב שיהיה מה'כפת לי. קיצר, באיזשהו שלב הייתי צכה ללכת עד צומת אושיות בשביל אוטובוס, והגעתי הביתה כולי רטובה. וישלי תמונות ממסיבה אצל ניר.  ואולי אני אוסיף כמה אח"כ. היה לי ממש כיף בסופשבוע הזה. מזמן לא נהנתי ככה :] ונורא יש לי חשק בזמן האחרון לדבר עם אנשים! בקטע של לא לשבת ולבהות במחשב אלא להתחיל שיחות עם אנשים. ויי הי זה חזר אליי :] זה כמו התקופה ההיא שהייתי כל הזמן אונליין. אנ'לא הולכת להיות אונליין כל הזמן כי פיתחתי התנגדות לאונליין אבל אני בטח אתחיל לדבר עם אנשים. אני מרגישה כמעט חדשה. חייכנית כזו שוב. זה כיף. אין כמו חברות וידידים כדי להרגיש עצמי שוב :] והיום קפצתי על אנשים וחיבקתי אותם :] טחח למשל ולרי, ודיויד ועוד כלמיני אנשים =] והלכתי מכות עם סיון כי היא טיפשה :) והגעתי היום רק באיזה 10 ומשו לבצפר כי לא הצלחתי לקום בבוקר. אבל היה לי נחמד. וזהו =) להללההללהלהלהלהה. כמו שאמרתי קודם, תתעדכנו. אולי אני אכניס תמונות מאוחר יותר :) ואם אתם רוצים תמייספייס אז קחו. אבל אני לא מתלהבת ממנו. www.myspace.com\bateld חחח כמה מקורי הא? XD הא! וקניתי שתי קשתות כאלו לשיער. אבל לא מצאתי כזו כמו שנשברה לי, אז שאלתי עליה ואמרו לי שצריך להגיע ביום שלישי. אז אני אקנה אחת. כי אני חייבת. =] וזהו.

כן רועי... ככה עושה דג:

חמוטות עושות פרצופים :]

פונץ הכלב של ניר

חחח דקלי מתפוצצת :]

 הא! נתפסה על חם מעבירה ערוץ! (למרות שטוב שכך..)

חחח זה מה שקורה שממצמצים באמצע תמונע! היא ממוצמצת!

חחח פה יצאתי פחד :S אבל היא לא :]                            פה היא יצאה פחד... ואני לא חהחה עכשיו אנחנו פיטים P:  

דקלע חומט :]

חהחה. הומואים.

חח אלא מי?

מלחיצה אנשים עם חיוך פחד P:

שירלי :]

חחח מוזיקה :]

עוד פרצוף מלחיץ\מצחיק

 בינבין

כע דקל, זו גיטרע P:

 מיזה פה מציץ? LOL חחח

מי עושה קצת שעות נמנם?

שירלי :]

סיון עם החולצה של רועי XD

ממ.. את ניר לא שמתי כי התמונות לא מוצלחות במיוחד. יופי שכל! היית חייב לעשות פרצופים מטופשים? חח