כל מילה שניה דאמט. החיים לא עד כדי כך מסריחים. זה תמיד תלוי מאיזו נקודה מסתכלים עליהם. כי אם מסתכלים עליהם ישר, אז הם ממש מאוזנים. אם מסתכלים מלמטה מהתחתית הם נראים כמו בור ללא מוצא, אבל אם מסתכלים עליהם מלמעלה, זה משהו שאף פעם לא הייתם מוותרים עליו ללא מאבק. אני צודקת? אחרי שקראתי את הקטע העצבני שכתבתי אתמול קצת התעצבנתי, "יותר מידיי דאמט" "החיים לא עד כדי כך מסריחים" וזה כל מה שבעצם היה לי להגיד. אני משערת שגם מחר אני לא אהיה בבצפר. היום לא התעוררתי מוקדם והרופא משפחה בעיר הנידחת הזו עובד רק איזה שעתיים בבוקר ביום חמישי. אז אני כרנאה אלך מחר. פול מנות הא? לא, אני לא אגיד דאמט. אני בגמילה. הגעתי למסקנה שלכדורים (קפליות זו מילה פלצנית, נכון?) של דקסמול קולד יש צבעים מגניבים. חיים כאלו. יש קודם כל את הכדור ליום שיש לו את הצבע הכי מושלם בעולם. תכלת כזה יפה. אני מתה על הצבע הזה מאז ומעולם. עכשיו אני סתם מזבלת את המוח על כדורים מטופשים. זה מה שעושה כמעט שבוע בבית. קיצר לשני יש צבע פחות יפה, הרבה פחות. כי הוא ורוד כזה :S אבל לפחות הוא נותן הרגשה של, "תקחי אותי ותשארי חיה!" למרות שהוא מרדים כי הוא ללילה. אתם יודעים, אני מתגעגעת לעצמי, קצת למי שהייתי. פעם הייתי תמימה יחסית. זה קל כך הרבה יותר קל להיות תמימים וטיפשים. כשמתבגרים מבינים את העולם. וככל שמבינים יותר, יותר רוצים לברוח. העולם מקלקל, הגעתי למסקנה הזו.. הוא הורס אנשים, הורס אישיות. ובכל זאת, איכשהו איפשהו, תמיד תמצאו איזו אישיות באנשים שלא לגמרי נהרסה. אני אתן לכם דוגמה..
כשהייתי קטנה, גרנו בבת-ים הייתה לנו דירה קטנה ברחוב קרן היסוד, את המספר אני לא ממש זוכרת, אני משערת בניין 17 או 14 או משהו כזה. לאבא הייתה חברת ניקיון היה לנו מספיק כסף בשביל המון דברים. אז התחילו להצטרף יצורים קטנים למשפחה. קוראים להם שניר ואיטן. ואז עברנו דירה כי היא לא הספיקה יותר. היה לי טוב שם. היו לי חברות וזה והיה כיף. חח אני אפילו זוכרת את השם של המורה קראו לה ליאורה. א-4 טחח מצחיק שיש מספר כזה.. עד שמגיעים לחטיבה. קיצר כשעברנו לרחובות היה אחלה בית גדול ומרווח. אבל לא ממש הסתדרתי שם. עד סוף החטיבה לא היו לי חברות שיכולתי להחשיב אותן כאמיתיות. וכבר באיזה כתה ו' האבא הדפוק שלי עזב את הבית. אני זוכרת שבכיתי עוד לפני, כנראה לא הייתי עד כדי כך תמימה. אבל הוא "הלך לעבודה" אני לא חושבת שהאמנתי לו. אני לא שוכחת זכרון אחד שמציק לי, ואני לא מסוגלת לסלוח לו על שהוא שיקר לי. ישלי פשוט תמונות בראש. ראיתי שהוא עומד לצאת אז הלכתי אליו לחדר משחקים ששםהיו גם הקסדה והכפפות לאופנוע ושאלתי אותו לאן הוא הולך, הוא אמר שהוא הולך לעבודה, הסתכלתי לו בעיניים. וידעתי שהוא משקר לי. אני בחיים לא אשכח את היום הזה. והזכרון הזה כל פעם עולה מחדש. במיוחד שהוא משקר לי שוב. וזו הסיבה שאני לא מדברת איתו כבר חודש ומשו, חודשיים אפילו. ואתם חושבים שהוא טרח להתקשר אליי? אתם חושבים שהוא יודע שאני חולה? קוראים לזה פאקינג אגו. אגו! שיהיה לו האומץ להתנצל? להודות שהוא עושה טעויות כמו כל בנאדם אחר? לא. הוא תינוק. נמאס לי להיות זו שנשברת והולכת לדבר איתו כל פעם, ועוד אני זו שמרגישה שצריכה להתנצל. כי אני לא טועה. אני לא!! ואני לא יכולה להתנצל על מה שאני מרגישה. מבחינתי מי שמשקר לי, אני בחיים לא אבטח בו שוב. פעם, פעמיים, זה אולי יעבור. אני אבליג. אבל לא אשכח אף פעם. ואני לא מסוגלת לסלוח על דברים כאלו. תהרגו אותי, אבל לא..
הרגשתי כאילו כל החיים שלי היו שקר אחד גדול. אבל לפני שעברנו אולי עוד איכשהו היינו משפחה. וגם אח"כ אבל עכשיו זה פשוט לא אותו הדבר. במיוחד כשאחי כבר לא גר איתנו, אני לא מדברת עם אבא, ועם אמא שניר ואיטן, אני פשוט לא מפסיקה לריב. ואני פשוט מרגישה לבד. שאין לי לאן לברוח. שאין למי. ולפעמים חברה טובה זה לא מספיק. במיוחד לא כשיש הרגשה שהן "עסוקות מידיי". אני לא מאשימה אותן ולא כלום. אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר עם אף אחד וזה מוציא אותי מדעתי. אני יודעת שאני תמיד יכולה לפנות אליהן והן תמיד יהיו שם בשבילי. אבל אני לא מסוגלת. אני מצטערת. אני מרגישה שכל הלחץ הזה מפרק אותי לגמרי, ואני מנסה לחשוב על הדברים הטובים שהחזיקו אותי עד עכשיו, אבל מה אני אגיד? יש לי משפחה שאוהבת אותי, זה נכון... רק חבל שהיא מתפרקת וגורמת לי להתפרק. יש לי חברות שאוהבות אותי, כן..נכון. רק חבל שאני לא מסוגלת לדבר איתן. וזה לא יעזור שתגידו לי שאתן כאן ושאני תמיד יכולה לדבר איתכן, מבחינתכן זה נכון, אבל מבחינתי לא. ועוד כל הבגרויות המבחנים העבודות. אני פשוט מתמוטטת. אני לא מצליחה למנות יותר מידיי דברים טובים כרגע. ואני לא רוצה שאנשים פאקינג ירחמו עליי. אני פשוט רוצה שיבינו אותי במקום להפגע ממני. כי אני לא. אני לא בסדר. ואם כבר הזכרנו את תקופת הילדות, כבר הזכרתי שהייתה לי חברה להורים גרושים, וחשבתי, "לי זה בחיים לא יקרה" תעשו לעצמכם טובה, ואל תחשבו ככה בחיים אם זה לא דבר שתלוי בכם. לגבי כל דבר. תזהרו. כמו שאמרתי, הייתי תמימה פעם. ומותר. טוב הפוסט הזה ארוך ומלא דברים אישיים. אם כבר אתם קטע של לדעת פרטים על החיים שלי, אז היה לי אח שמת לפני שנולדתי. קראו לו שגיא. למען האמת הוא מת כאן בגדרה. הוא חצה את הכביש עם אחי הגדול שהיה אז גם לא גדול :S והוא מעד ונדרס. הוא רק בן 3 ו4 חודשים. ואז אני הגעתי.. אחרי כמה זמן. וההורים שלי נורא שמחו. כי אחרי שני בנים פתאום באה להם בת. באמת שזה דבר שאני נורא מרוצה ממנו. הייתה לי הבריתה הכי שמחה באולם מפוצץ מלא דברים טובים חעחע כן אני משוויצה. אוהבים אותי P: טוב נו, מצאתי משהו טוב. חבל שהוא לא משפר בהרבה את המצברוח שלי, בגלל שאני יודעת שאבא שלי אוהב אותי נורא. הוא מהאנשים האלו שכאתה עושה משהו רע דוחים אותך וכשאתה עושה משו טוב מחבקים אותך. אליי הוא לא לגמרי מתייחס ככה לעומת האחים שלי. במידה מסויימת הוא פשוט מקבל אותי כמו שאני. אבל עדיין לא טורח להתקשר. וזה מה שהכי הורג אותי. עכשיו תגידו לי שזה לא אגו וגאווה. לא שאני חושבת שיש לו במה להתגאות. אין לו כלום. ואני בטוחה שזה הורג אותו שאני לא מדברת איתו. אז שיבלע את הפאקינג "גאווה" ויתקשר. נראה אותו. ועדיין. החיים לא כאלו מסריחים. אני חושבת. דאמ. הפוסט הזה עלה לי בדמעות. אני לא אוהבת זכרונות.. גם אם הם טובים. הם מעציבים אותי. איכ. נהייתי ריגשי. אני עפה מפה!
2.2 הוא היה פה אתמול. התעלמתי ממנו והזכרתי לו שאני לא מדברת איתו. הוא התנהג כמו ילד בגנון וזרק עליי מגבת מטבח כדי שאני אתייחס אליו. באיזשהו שלב פשוט צעקתי עליו שהוא שקרן ואני לא מדברת איתו. כי הוא מגעיל. וזהו. זה מה שאני אומרת... הוא יעשה שטויות כדי שאני אתייחס אליו, אבל הוא לא יטרח להגיד סליחה ולהודות בטעות שלו. אני שונאת אנשים כאלו. שונאת. ואני שונאת גם חוסר וודאות. זה משגע אותי. בגלל זה אני מתחרפנת מללא שם וכאלו. אני לא יכולה להיות לא בשליטה, כי אני פשוט מאבדת את עצמי. ומחפשת תשובות.
"I don't think you ever understood
That what I'm looking for are the answers
To why these questions never go away"
אני משערת שכל מי שקורא את האווי שלי מידיי פעם מזהה את הציטוט הזה. ובצדק. זה שיר שאני נורא מזדהה איתו והיה כאן כבר בטח לפחות פעמיים.
ועוד עובדה שמשעשע לציין. רק לפני בערך שבוע גיליתי את השיר keep holding on של avril lavigne לאלו מבינכם שהיו בטוחים שאני לגמרי מעודכנת. דאמט. אני לא יודעת כלום, רדו מהוריד שלי. השיר הזה מסתובב כבר מי יודע כמה זמן. אבל זה שיר יפה. מאוד :]
אחרי הכל...
"there's nothing you can say
nothing you can do
there's no other way when it comes to the truth"
אני צריכה אמת. ולא תמיד אכפת לי באיזו דרך. ואם זה לבד, אז סו בי איט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
