במשך הזמן, הרבה ערכים, ריבים וכעסים מאבדים מעצמם. דברים מאבדים משמעות, מאבדים עניין. זה פאסה. עבר, נגמר. פיניטו.
it's all about time
אני מרגישה קצת אבודה, אני מודה..
אבל היי, כל התחלה היא מלחיצה. כל שינוי. ואני עדיין בקטע של דף חדש :]
ולמען האמת, מצליח לי. אולי יש עוד כמה אנשים נשכחים שצריך לדבר איתם..
או להפסיק להתחמק מהם.. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח מהחלטות. או לא'דעת מה.
מתוסבכת. הDUDE הזה מהעבודה ממש מלחיץ אותי. לא יודעת. אני שונאת את ההרגשה הזו. כשאני לא יודעת איך להגיב!
אני יודעת ובטוחה במה שאני רוצה. יותר נכון לא רוצה.. והקטע הזה משגע אותי כי הוא בנאדם ממש נחמד וכל פעם שהוא אומר משהו אני שותקת ומחייכת או נמנעת מלהגיב בכל דרך אפשרית. לבנאדם הזה קוראים יוסי והוא ערבי. זה מזה לא לעניין. ולא ריאלי. והוא גם גדול ממני בכמה שנים טובות. והכי מציק זה, שהוא היה ממש נחמד. והיום זה נראה כאילו הוא משתדל להתעלם ממני או כועס או מה שזה היה או לא היה. וזה מרגיש הכי מסריח. והקטע זה שאני לא יכולה לבוא אליו בטענות. זה כאילו אין לי זכות דיבור.
דני בטח אמר לו משהו. כי גם כל האחרים הפסיקו להציק לי עם זה. דני גם בחור ערבי נחמד. נראה לי שהוא הבין שזה מציק לי כל הקטע, כי לפני כמה ימים הוא שאל.. ולא ידעתי מה לענות לו, ניסיתי להתחמק, אבל הוא אמר לי בעברית המקולקלת שלו "יוסי מפריע לך? דברי, תגידי. אני אח שלך.." זה היה נורא חמוד מצידו.. אמרתי לו איכשהו במעומעם שכן. עשיתי סימן עם היד של "ככה ככה" הוא המשיך לשאול וברחתי ממנו. ידעתי שרוב הסיכויים שהוא ידבר איתו. נו מה. זה שקוף.. לא יודעת. אני מרגישה שהאוירה עכורה. ואני כל כך שונאת את זה. כלכך. כלכך. תגידו שאני עושה דרמות. לא אכפת לי מי חושב מה איך או למה. כשזה מגיע לרגשות של אנשים, ולעובדה שאני פוגעת בהם עם ההתחמקות התמידית שלי, אני הופכת להיות מתוסבכת מתמיד. אני נעלמת. אני רואה שמשהו מפריע, אבל אני לא שואלת. אני לא יודעת למה.. אני לא שואלת אפילו שאני מרגישה צורך נורא נורא חזק לומר משהו. אני פשוט יושבת ושותקת. כמו פוסטמה. עם פרצוף חמוץ והרגשה מחורבנת. אבל זה כאילו אני פשוט לא רוצה לפתוח דיון, לא רוצה להכנס לעומקו של עניין. לא רוצה לדבר, לא רוצה לשמוע. פשוט רוצה להעלם. להיבלע. אני פשוט מתנהגת כאילו אני לא שם! לא קיימת. בגישה כזו של "תדמיין שאני לא פה ואף פעם לא הייתי" ואני רוצה להגיד משהו.. אבל אני פשוט לא יודעת מה.
ואולי עד הפעם ה1000 אני אלמד. מספיק לברוח, אנשים נפגעים.
נראה לי שהוא לא גמור,
כתבתי אותו אתמול...
One more bridge to cross
Long way we've been through,
Searching for that 'something new'
Still our way is never ending...
Seen so much,
Been through rough times
We won't stop,
'cause we've got so much more to learn
One more step,
It makes us closer
To the edge..
We won't look back.
One more time,
one more toss..
we've got one more bridge to cross.
זהו בנתיים.. עצרתי באמצע.
החלק עם הקו למטה אמור להיות הפזמון.
וכמו תמיד אם אני אמשיך אותו ורק אם,
אני בטח אשנה אותו 200 פעם. ולמען האמת,
אני לא חושבת שזה יקרה בקרוב..
לא היום לפחות.
יהיה טוב. ואוו, הצלחתי לדכא את עצמי 0_0
עכשיו הגיע הזמן להפסיק להיות רצינית ולהיות מטומטמת,
אבל בצורה הטובה..
לעשות שטויות.. לחיות טיפה,
עוד 26 יום =\
החיים יוצאים להפסקה של שנתיים..
ואז, אז צריך להיכנס אליהם שוב. ולהיות בוגרים, רציניים ואיכ..
אין זמן לבזבז על דכאונות,
במיוחד לא על סתם אנשים, על סתם ריבים, או על סתם שטויות.
זה למה.
PEACE
is the word.
תקשיב, אני לא יודעת למה אתה עושה את זה, או אם אתה חושב שאם תגיב בפוסטים ישנים יותר אולי אני לא אשים לב.. אבל אני רואה את התגובות שלך. ואני לא מבינה למה אתה מצפה. איך אתה מצפה שאני אבין או אגיב לזה, אם אני לא יודעת מי אתה?
בשבילי כל עוד אני לא יודעת מי אתה, אתה לא באמת קיים. רק רציתי להבהיר את זה. אנשים מהעבר יש הרבה. פיק אה ניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני לא באמת שואלת P: