טוב, עזבו אותי מבצפר. יש לי מלא מה לעשות. והחלטתי. אני אעשה הכל. לאט לאט. יצא לי היום להתאמן קצת בגיטרה וזה שימח אותי. חהחה אני יודעת לנגן יונתן הקטן. בעיקרון זה ממש קל. אני מודעת לזה שאני אמורה ללמוד עכשיו לאזרחות. ולמען האמת גם למתמטיקה, וגם לעשות איזו יחידה חמישית בפסיכו סוציו. אבל בחיי, זה שישי בערב. ואני בבית שוב. ולמען האמת, אני שלמה עם זה. אני לא מרגישה מתוסכלת ולא מאוכזבת כי אני לא יוצאת. נחמד לי כאן. מול הטלויזיה כל היום בתוך הפוך. זה חביב לפעמים. זה יותר קל מלהתחיל לרוץ רחובת גדרה גדרה רחובות, ולהסתובב בקור. ולמצוא אצל מי להישאר. חוצמזה כולם לומדים, והייתי מוכנה לזה נפשית הפעם. ולמען האמת גם רציתי להישאר הפעם וזה לאנכפה עליי עקב הנסיבות. קיצר אני מרוצה. יותר מזה אני פשוט לא יודעת מה להגיד... קודם אמא שלי ודודה שלי וגם אחותי הקטנה לא היו בבית. וראיתי פרקים של חברים בביפ, וטלויזיה בכלל. ופתאום נהייתי כזו רגשנית ובלעכ כזה. כמו שכולם שונאים לראות את עצמם במצב כזה?. ולמען האמת גם הרגשתי דיי חרא. כי הייתי דיי לבד והרגשתי לרגע לבד. אבל זה עבר לי. ופתאום הבנתי. לא יודעת, פתאום אני שלווה למרות שהמון דברים מטרידים אותי. זה מוזר. זה בטח יעבור לי עוד מעט. גם אני יודעת כמה דברים שהם יחסית חדשים בחיים שלי, ואני מרוצה מהם. בואו פשוט נגיד, שאין יותר מוטיב חוזר במחשבות שלי כבר זמן מה (לא קצר) :] ושאני בזמן לחוץ של בצפר ובלאגנים, אבל באיזשהו שלב יהיה לי קצת שקט, ואני אצליח לישון בלי להרגיש שאני מבזבזת זמן בשינה כשצריך ללמוד. (מן הסתם, במקום ללמוד בשעות היום אני ישנה או רואה טלויזיה...) בלע. החופש הבא כל כך כל כך רחוק..... ואני כל כך עייפה. בשלושה ימים האחרונים או אפילו יותר.... אני מאחרת קבוע, אבל לא סתם מאחרת :\ איחורים על המנות. איחורים של פאקינג שיעור שלם. זה כאילו עד שאני מצליחה להרדם בלילה השעון שלי מצלצל. זה כזה בעע. ואז אני לא קמה... ואני אפילו לא כזה ממהרת. כאילו פשוט כבר לא אכפת לי מה יהיה הלאה... אני אפילו לא מתאפרת כל כך. אני הולכת עם קוקו מכוער. שאני אישית שונאת. אבל פשוט, לא אכפת לי. אני מגיעה הביתה אוכלת הולכת למיטה רואה טלויזיה נרדמת מתעוררת רואה טלויזיה מחשב מידיי פעם, ולא עונה לאף אחד.. אז מה הטעם? פשוט לא אכפת לי משומדבר.
אני משערת שזו פשוט תקופה כזו. ואני הולכת להעביר אותה, למרות שזה נורא כיף לי להתבטל ככה ולשקוע במירמורי העצמיים.
כמו זומבי. אבל אין טעם להתבטל ולרחם על עצמך בגלל שטויות. אם אני לא קמה ומזיזה את עצמי, בשביל להשחג מטרות ותוצאות שאני רוצה, אז מה הטעם לשבת והתבכיין על ששום דבר לא מצליח לי, ושאני לא מקבלת מה שאני רוצה. שומדבר לא בא לבד! אם רוצים משהו, אז צריך לקום, להזיע, ולהשיג אותו! ואם אני לא טורחת לעשות את זה, אז אין לי זכות לשבת ולרחם על עצמי. וגם אין בזה שום טעם. גם אם לא להצליח, לפחות לנסות. ככה יודעים... סבבה ניסיתי להצליח, ולא הלך לי. לפחות לדעת שעשיתי את הכל כדי להשיג את המטרות. אני עצלנית, לא רוצה לקום, אבל אחר כך מתבכיינת? מה אני מטומטמת?! אפילו אין לי את הזכות לזה! ואני יודעת את זה! אז להזיז את עצמי. זה החלק הקצת יותר קשה... כי לדבר על זה, זה החלק הקל. היום אני מתבטלת. אבל מחר.... אוהו. מחר מתחילה העבודה.
וויש מי לאק :]
מיי לאב :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
