בפוסט הזה יהיו דברים חשובים שיש לי להגיד אבל אני לא אגיד אותם עכשיו......תחכו לסוף.

אני רוצה לעייף אותכם כדי שלא תגיעו לעיקר כי זה משהו שבעיקרון אני לא מתה לספר אבל אני כבר לא יכולה יותר ולא אכפת לי. הממממממ... הטיול היה פשוט מושלם יחסית לטיול שנתי ועכשיו כשהוא עבר אני כ"כ עצובה...העובדה הזו ששנה הבאה יהיה הטיול השנתי האחרון...כ"כ נהנתי למרות כל הדברים הרעים שהיו... יצא לי להכיר יותר טוב הרבה אנשים מהכיתה שלי, יצא לי להיות נחמדה ולרדת מהפוזה, יצא לי לרקוד כמה ואיך שמתחשק לי לפני אנשים ושמתי פס על כולם...יצא לי לעשות כ"כ הרבה הספקתי לראות מקומות חדשים ובעיקר לראות את העולם ואת האנשים בצורה שונה ויותר מזה...לגרום לאנשים לראות אותי כמו שאני באמת לראות אותי בצורה שונה.. והדברים הרעים אם הייתי יכולה הייתי שומרת אותם לעצמי אבל אני מעדיפה שלא. היום הראשון היה הכי הכי כיף בלילה לא נתנו לנו לישון והיינו עצבניות בגלל המחנוטות הגחבות שהיו לנו בחדר והערסים בחדר הצמוד ששיגעו לנו ת'שכל ולא נתנו לישון... באוטובוס היה כיף והאוכל היה לדעתי נוראי בעע יש לי התכווצויות בקיבה מחוסר תזונה אבל בערב של הראשון היה "דיסקו" כמו שהמורים קוראים לזה חח רקדתי כמו שבחיים לא רקדתי מול כ"כ הרבה אנשים...ביום השני- אתמול בתכלס לא יודעת למה אבל משלב מסויים הייתי בדאון כזה ולא הרגשתי טוב- בטיילת היה נוראי וזה רק בגלל שבואו נגיד שהוטרדתי מינית. אני יודעת שזה אולי נשמע אבסורדי ומשהו שולי אחרי שיעורי החינוך האלו אבל זה לא היה משהו כמו מילה לא במקום או נעיצת עיניים ועם זאת זה לא היה משהו יותר מידיי חמור אבל לקחתי את זה די קשה באותו יום כי גם עבר עליי יום רע וגם קרה לי משהו דומה כבר פעם... הלכנו בטיילת אני בינת שרון ושרית והסתכלנו על דוכן אחד והיה צפוף ואז הרגשתי מישהו נוגע לי בתחת אז חשבתי "צפוף זה בטח בטעות" אבל אז הרגשתי שוב את היד שלו על התחת שלי ובאותו רגע הסתובבתי אליו ואמרתי לו "כוסאמק אל תגע בי!!!!!!!!" הוא היה ערבי אני חושבת והיה איתו עוד אחד הם עשו את עצמם תמימים. המשכנו ואז סיפרתי לחברותי מה קרה ולא ראיתי שהם עומדים קרוב..ואז הם אמרו כל מיני דברים כמו "לא נגעתי בך מי היה נוגע בך" וכאלו לא משנה המשכנו ומאותו רגע הרגשתי כ"כ מגעיל - רציתי למות. כל הזמן זה השתחזר בראש שלי....הפגיעה, החדירה לפרטיות... נרגעתי קצת קניתי חצאית והמצברוח שלי השתפר ואז...אז ראינו אותם שוב והם שרקו לי- כ"כ מגעילים ולועגים.

וכל הזמן ראינו אותם שוב ושוב ושוב זה רדף אותי. אני יודעת שהייתם אומרים שזה כלום. אבל זה לא כלום בשבילי. כי למען האמת גם שנה שעברה אם אני לא טועה קרה לי משהו בסגנון..הלכתי הביתה בערב ודתי אחד שאל אותי איפה רחוב רמב"ם ואמרתי שאני לא יודעת..והמשכתי..הוא היה על אופניים בהתחלה הוא נסע לפניי וכל הזמן הסתכל אחורה ואז הוא היה מאחוריי ועקב אחריי...באיזשהו שלב הוא עקף אותי ותוך כדי דחף את היד המטונפת שלו לתוך החולצה שלי. אני בחיים לא אשכח את זה.. וברגע ששיחזרתי את זה בראש שלי את הערבי הזה גם התמונות הישנות חזרו. וכל מה שיכולתי לחשוב זה "למה אני? למה לי זה קורה?" ניסיתי לעזוב את זה אבל זה כל הזמן חזר. המשכנו קניתי חצאיות וכשחזרנו לכיוון האוטובוס שוב ראינו אותם. ואז גיליתי שאין לנו אוטובוס לכיתה שלי. הייתי עצבנית וכ"כ לא שם...אנשים שאלו איפה האוטובוס ואמרתי שאין אוטובוס. הם כנראה חשבו ששיקרתי והם הלכו ובדקו אוטובוס אוטובוס. היתי כ"כ עצבנית שצרחתי להם "כוסאמק אמרתי שאין אוטובוס! אל תאמינו" וזה אחרי שהם כבר ראו שהוא איננו. ישבתי עם שרית ופשוט התחלתי לבכות כי לא יכולתי..זה לא עזב אותי. ומה שהטריד אותי עוד יותר זה העובדה שאנשים חושבים שזה כלום..יותר נכון - יש בנים שחושבים שזה כלום. "בינת סיפרה את זה ללידור ומה שהוא עשה זה לצחוק. הוא צחק אתם קולטים? יופי...הוא לא יודע איך זה. לא אכפת לאף אחד.... פשוט תפסתי את שרית והתחפפתי. שיחשוב מה שבא לו...הוא כזה אטום. קיצר דיברתי עם דנה שראתה אותי בוכה סיפרתי לה מה קרה והיא עודדה אותי ואז הרגשתי יותר טוב. היה לי קר ושחר הביא לי את הג'קט שלו ואז רוב הכיתה שלי שהחליטו שהם צריכים דרך להתחמם ולהעביר את הזמן החליטו לשחק "ערבי איזה צבע" ולי לא התחשק לשחק..ממש לא הייתי במצברוח. ישבתי על הספסל ושמרתי על כל הדברים שלהם..אז מישהו בא והתיישב ליידי ושאל איך הטיול עד עכשיו עניתי שבסדר למרות מה שקרה.. לא רציתי לתת לזה להרוס לי. ולא נתתי. הוא נשאר לשבת ואולי החלפנו כמה מילים אבל ממש מעט. לא ידעתי מה להגיד לו כי אתם מכירים את זה שפשוט נעלמות כל המילים? חוצמזה גם הייתי דיי עסוקה בעצמי. אז הגיע הרגע שיכולתי להכיר עוד מישהו יותר טוב ואפילו- מישהו שהייתי רוצה להכיר יותר טוב. אני יודעת שמה שאני אומרת יכול להסגיר את האמת על מי אני חושבת אבל כבר לא אכפת לי. ולא, לא יצא לנו לדבר. זוכרים את אותו מישהו שאמר לי "רגע בעצם אף פעם לא דיברנו"? זוכרים את זה שחיבק בהפתעה? זוכרים את זה שניסה לשחד את שרית בחמש שקל? טוב. זה הוא. ואם הוא קורא את זה עכשיו אז הוא בטוח יודע. בטוח. ואולי כבר נמאס לי מזה................אני יודעת שאני מייאשת. מאוווווווווווווד מייאשת. ואולי כל מה שעברתי תרם לזה. כי לא הייתה שיחה. הייתי יבשה ולא ידעתי מה לומר. היתי מין שתיקה כזאת מעצבנת כמו שמדברים עליה בסרטים "השתיקה המעיקה" טם טם טם! הוא פשוט הלך. האמת:

אני פשוט מייאשת את עצמי. ונמאס לי. ואולי אני פשוט מקווה שזה יגיע לאדם הנכון. כי אומץ לעשות משהו לא יגיע ממני. זה כמו ללכת עד סוף המקפצה בברכה ושניה לפני הקפיצה להתחרט. להשתפן.

כי זה ככה. הייתי כ"כ קרובה כבר כ"כ הרבה פעמים. אפילו פעם חשבתי על משהו ואיכשהו עשיתי אותו ישר. אבל דפקתי את זה כי דיברתי לא ברור וכשהוא שאל "מה?" פשוט אמרתי "עזוב, לא חשוב"

וזה היה ממש שטות. רציתי שהוא ילווה אותי לכיתה. אני לא יודעת אם זה הדדי מה שהולך. ואני לא יודעת מה אני הולכת לעשות...אבל מה שאני כן יודעת זה שאולי אני משתפנת...אבל את הפוסט הזה פירסמתי אחרי הכל...ואני יודעת שהוא קרא פה פעם אחת. אני לא יודעת אם מאז אותה פעם הוא ביקר כאן שוב. ובכל זאת אני מוכנה לקחת את הסיכון. כי נמאס לי ואם אני לא מתכוונת לעשות צעד...אז אני אעשה חצי :) בי אופטימיסטיק פיפל :) זה תמיד טוב. לפחות אני יודעת שסוף סוף הייתי אמיתית וסוף סוף עשיתי והספקתי כ"כ הרבה...יש לי חברות כ"כ נפלאות, יש אנשים שהכרתי קצת יותר טוב. צחקתי הרבה צילמתי הרבה בעיקר במצלמות של שרית ומיכמיך :) חה! הספקתי לבכות..הספקתי לשמוח! הספקתי לבזבז את כספי ולקנות חצאיות שבמקרה אחת מהן מתאימה לי לפורים :) הספקתי כ"כ  הרבה ואני כ"כ  מרוצה. ולמרות מה שהיה בטיילת..מהרגע שהגעתי לאכסניה באותו ערב זה פשוט נגמר. הסיוט נגמר. אנחנו כבר לא נראה אותם שוב, אני בטוחה. וכל מה שרציתי כשהגענו לאוטובוסים זה פשוט לבכות מול הפרצוף של האנשים שאני אוהבת. לדעת שלהם אכפת. לדעת שהם איתי. אבל לא בכיתי עד איזשהו שלב שפשוט נשברתי.

וזה הכל.

היום היה חביב. חביב מאוד היינו בשייט שהיה פשוט מרגיע כ"כ. הייתה רוחחחחח ראינו את הים מקרוב...היתה מוזיקה..ולא הפסקנו להצטלם. ואז היה מסלול כזה חביב. ואני זוכרת שכל היום פשוט רציתי לדבר עם אותו מישהו אבל לא עשיתי את זה. ויש כ"כ הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם. והכתיבה של הפוסט המאוד מאוד מאוד ארוך הזה היא לא אחת מהן. לא קראתם. בעיה שלכם.

"nothing's wrong, just as long as you know that

someday i will

someday

somehow

we're gonna make it all right but not right now...."

צ'או.

הממ....אז מה חדש? האמת שלא הרבה..

אתמול שרית ישנה אצלי והלכנו לקנות חטיפים לטיול השנתי :) יאמממממממממ. אח"כ חזרנו ויצאנו עם לילי (הכלבה המושמושית שלי) לטיול ומאז שאני גרה פה במילר אני וסיון יוצאות עם הכלבים ביחד קבוע כל ערב..אז כמו כל ערב נפגשנו רק הפעם גם עם שרית והיה ממש כיף ומצחיק. דיברנו על פורים ועל כלמיני דברים לא חשובים אחרים חח :) שלשום..ביום רביעי, למרות המבחן שהלך ככה ככה היה יום יחסית מעולה. לא יודעת מה עשה אותו כזה. אבל זה מה שהיה (אין לי תלונות) בשיעור תעבורע שרית הוציאה שניה ספר מתמטיקה כדי לבדוק את התשובה של אחד התרגילים ושתינו הסתכלנו בו. והמורה המוטציה הזה העיף אותנו מהכיתה! הבנזונע הזה! כוסאמאשלו! היא בקושי הספיקה להוציא את הספר! ועוד אמר לנו "תזהרו לא להתקע במשולש שווה שוקיים בדרך.." חה חה הוא חש שהוא מצחיק. היינו מעוצבנות עליו אבל למען האמת היינו מאושרות שאנחנו לא צריכות לשבת לסבול ולהשתעמם. ישבנו באמפי ודיברנו בדרך התקשרתי לאמאאבא וכמובן שסיפרתי להם...אין לי שמץ מדוע. (חח) קיצר אח"כ היו עוד שיעורים שאין לי כוח לפרט עליהם ואז הלכתי הביתה והלכתי עם אמא להוציא תעודת זהות! והיה לי יום טוב למדיי והיתי שמחה כל היום וקניתי עטים חדשים והייתי מאושרת והכל היה טוב. ואז בלילה כשהלכתי לישון (עם מוזיקה כמובן) שמעתי את השיר "I'm with you" של אבריל ואיכשהו התחלתי לבכות. היה שם משפט אחד שהתאים לי נורא. אפילו יותר ממשפט- אולי  בית. קיצר המשפט הולך ככה:

"it's a damn cold night, tryin' to figure out this life" וכו' וכו'....

והבית: 

"I'm looking for a place
I'm searching for a face
Is anybody here I know
Cause nothing's going right and
Everythings a mess
And no one likes to be alone"

האמת שכששמעתי את המשפט חשבתי שהיא אומרת GOOD ולא COLD אבל לא משנה.

קיצר בכיתי אני לא יודעת למה......הרגשתי שהכל טוב אבל זה כאילו משהו חסר. אבל זה לא באמת משנה, כי תמיד משהו חסר. שום דבר לא מושלם. אני לא צריכה מושלם! רק סביר. ויש לי סביר אבל איכשהו זה לא מספיק. יש לי כל מה שאני רוצה ואני לא יודעת מה עוד הייתי יכולה לבקש. אולי זה זה:

"we've never been so many and we've never been so alone"

(we are - ana johnson)

אני מניחה שזה פשוט הגיל הזה. אני יודעת שתמיד יש כאן מישהו בשבילי. שתמיד יש לי למי לפנות.

וכמובן שתמיד יש גם למי להקשיב. וזה חשוב לי ואני מעריכה את זה באמת :)

יש אנשים הפכפכים מאוד. אתם מכירים את ההרגשה הזו המוזרה שמישהו רוב הזמן מגעיל אליכם ויום בהיר אחד מתחשק לו להיות נחמד...אבל יום אח"כ הוא שוב מגעיל כאילו לא היה נחמד מעולם?

הממ..אני מכירה. ואוו ועכשיו כשאני חושבת על זה אני עלולה להיות אחת מהם =\ מצטערת :(

בעצם ביום רביעי כשבכיתי אני לא באמת יודעת מה הסיבה. הכל מתערבב....הגעתי למסקנה הזו שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את הדברים שאני רוצה ולהיות באמת באמת אני. ואני מניחה שאני לא היחידה. אויי עכשיו אני נזכרת...פשוט בבית באותו יום הייתי כ"כ שמחה ואמיתית ורוב הזמן אני כזו.

אבל אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להיות אני כשאני עם אנשים מסויימים. זו הסיבה. וזה הכל.

שתקו טיפשים. אפ'חד לא מעוניין לשמוע. או שאני צריכה לומר את זה לעצמי?...

תתעררו כבר. אנחנו חיים בגהנום!!!!!!!!! ואוו..אם זה גהנום אז מה זה גן עדן? או שצריך לומר אם זה לא גהנום אז אני לא רוצה לדעת מה כן..

אז אמרתי שהכל בסדר. והאמת שזה נכון כי בתכלס הכל בסדר אבל אני לא יודעת יש משו שמציק לי כ"כ. אני יודעת מה זה למען האמת. זה כמה דברים. אתם מכירים את ההרגשה של לדבר לקיר?!

זו ההרגשה. שעות! ש-ע-ו-ת אני אומרת לאחים שלי לשתוק כבר! ולא משנה מה אני בעצם אומרת להם הם מתעלמים ממני כאילו אני לא קיימת. זה מאוד מאוד מתסכל. פעם הקשר בינינו היה כ"כ חזק ועכשיו לא משנה מה אני אומר...זה כלום בשבילם. פשוט כלום. זה רק דבר אחד שמטריד אותי.

אני לא יודעת מה לעשות כדי שיקשיבו לי. ואני מנסה להמנע מלפרק להם את הצורה כי הם מעצבנים לי ת'חיים בצורה לא נורמלית! אפילו בכיתי בגללם! אתם יודעים כמה זה מתסכל?!?!?!?! לעזאזל איתם. פעם הם היו מקשיבים לי. פעם היה אכפת להם..אני משערת שכשמתבגרים לומדים להיות אגואיסטים ומגעילים. חבל שהתבגרנו. לא דיברתי באמת אם אף אחד, כבר הרבה מאוד זמן..ואני מדברת על שיחה לא של "היי ביי" אני מדברת על שיחה. אני בטח כבר ציינתי את זה. משהו כמו שיחה עם חברה טובה. פשוט לפרוק את הכל.. וזה חסר לי. ואותו "מוטיב" נשאר חוזר... לא משנה מה אני עושה. ואולי אני לא באמת רוצה להפסיק לחשוב עליו. זה כאילו אני רוצה להפסיק, אבל אני אוהבת את זה באיזושהי צורה. הממ...אני משערת שאני מזוכיסטית. הו וול.

שמישהו יהרוג אותי כבר! חח ואוו המצאתי משפט חביב:

"Don't you wanna DiE?! really it's nice! you should try it at home!" 

כשהראתי אותו למישהו הוא אמר לחברשלו "אני חושב שיש לה נטיות התאבדותיות..." חח אז זהו שלא. הוא פשוט לא הבין את המשפט. הרעיון במשפט הוא בעצם לא שאני אמות אלא מישהו אחר...יעני לפתות מישהו למות. כמו "תמותו יא זונות" רק בניסוח אחר. D: או כמה חביבה אני.

חחח היום אמרתי לסיון משפט חכם מאוד: "אמרת שתבואי מחר ומחר היה אתמול!" חח זה נשמע הזוי אבל בעצם התכוונתי מחר של שלשום שזה בעצם אתמול. (אווו נכון שהבנתם כל מילה?)

חח עוד משו מצחיק... אחים שלי הקטנים פולשים לחדרו של אחי הגדול....אחשלי מתעצבן ומנסה להעיף אותם. באיזשהו שלב הוא תקע את אחי הקטן בסל כביסה ואמר לו "בפעם הבאה שאתה רוצה להכנס לחדר שלי, תלך ישר לסל כביסה...תחסוך לי עבודה" חחחחחחחחחחחחח :)

איזו משפחה קרועה לא? הם מתסכלים אותי דיי הרבה אבל לא הייתי מחליפה אותם בעד שום הון שבעולם.

GO FAMILY

או כמו שאומרים " HOME SWEET HOME" רק בהקשר של משפחה דווקא ולא בית. לבית אני אצטרך עוד להתרגל...ועד שאני אתרגל אליו אני אצטרך שוב לעבור =[ והפעם לגדרה. לא כיף! אבל עד אז אני אוציא רשיון כי זה יהיה בסוף י"ב. עכשיו תגידו לי שאני בסדר ואני לא לגמרי התחרפנתי כי אני חושבת שאני מתאימה לאברבאנל או איך שלא כותבים את זה.

כמו שאמרתי...שמישהו יהרוג אותי כבר!

נ.ב. - מישהו שם לב שהוספתי מונה עד לטיול (לטירלול) השנתי?

ממ...חשבתי כך.