הרגשתי חובה לעדכן. אני יודעת שאסור לי להקליד וזה גם ממש כואב. היום משום מה היה לי חרא של יום... הלוואי והייתי יודעת למה...
אני יודעת שהוא רוצה שנחזור....ואני יודעת שאני לא מוכנה לזה... אני גם לא יודעת אם אי פעם אהיה... ואני לא מצפה שיחכה לי לנצח. אני יודעת, אני אופטימית..אבל אני גם ריאליסטית. אני מצטערת על הכל! באמת על הכל. אני מצטערת שאני לא חכמה כמו שחשבתי. אני מצטערת שזה לא יותר קל כמו שחשבתי שיהיה.. הדבר שאני לא מצטערת עליו הוא שהייתי אני. שהייתי כנה. זו אני ובקטע הזה אני אף פעם לא אשתנה... אני הרבה פעמים יודעת לומר את המילים הנכונות. אני הרבה פעמים יודעת להיות שם כשצריך אותי. אבל מה שאני לא יודעת, זה איפה אני עומדת.. אני יודעת לייעץ ולהגיד דברים חכמים. אני יודעת הרבה מאוד דברים... אבל כשזה מגיע אליי.... אני לא יודעת כלום.
אני מצטערת שהרבה דברים לא יצאו כמו שהם אמורים להיות.. אני מצטערת שאחרי הכל אחרי כל החרא שהיה בזמן האחרון ואחרי הסיפור עם ה"ללא שם" ואחרי הפרידה מלירון ואחרי הכל בקיצור...עדיין אני לא מבינה את כל הדברים שניסיתי להבין.. חשבתי שזה יהיה יותר קל. אבל אני לא יכולה לשבת פה ולחשוב כל היום כמו מטומטמת בזמן שאני יודעת שצריכים אותי. אני יודעת שאני צריכה להיות שם. בכל מקרה זה כואב. כואב לי מהרבה מאוד בחינות. בגלל הדלקת הטיפשית הזו, בגלל ה"ללא שם", בגלל לירון, בגלל החברות שלי שצריכות אותי... בגלל הדברים שלא הספקתי לשכוח, וניסיתי להדחיק. ועכשיו, אני רואה אותה.... ואני רואה שם את עצמי. הינה...אני לפני שנה. כ"כ מטומטמת... ההבדל הוא ששם, אז שנינו חיכינו. לאותו רגע שלא הגיע...ואולי גם לא הולך להגיע בחיים. אבל כבר לא אכפת לי יותר. העיקר שאני שם...דיי, נמאס להתבכיין. לא רוצה יותר. אני מקבלת את מה שנותנים לי החיים, החלטתי לשתוק. אם תפסיד את ההזדמנות שלך, אם תיצור קשר, או לא תיצור. אם תגיב או לא תגיב... תזדהה או לא... כנראה שאני אצטרך לחיות בספק הזה..ואולי לנצח?. ואולי באיזשהו שלב זה יפסיק להטריד אותי?.. אני לא יודעת... באמת שלא. אני רק יכולה לייעץ לך עצה שלי מניסיון.. אם אתה קורא בכלל... [אם רק הייתי יכולה לדעת]
אל תחכה יותר מידיי. אל תחכה עד שזה יחליק לך מהידיים! אל תחכה עד שכבר לא יהיה לך צ'אנס! אתה עלול להצטער על זה לנצח.
אתה עלול לחיות כל יום עם המחשבה של "מה היה אם?" וזה לא שווה את זה. אין לך מה להפסיד, אם תנסה ולא תצליח - אתה תוכל להגיד "טוב לפחות ניסיתי. לפחות עשיתי מה שאני יכול." ותוכל להמשיך הלאה... תאמין לי שזה יהיה הרבה יותר קל לך.
גאד אני מדברת מניסיון. למה אני אף פעם לא מקשיבה לעצמי?! אם אתה לא תנסה תצטרך לחיות עם הספק, "היה יכול להיות שם משהו?" אין לכם מושג כמה שזה כואב. וזה כואב. וגם כואב לי. לדעת שאתה תפספס, [ואולי גם אני] כמו שאני עשיתי. כי טעיתי. אבל פחדתי. פחדתי. ממה?... מהרבה דברים. מיותר מידיי דברים. אבל הייתי טיפשה, כי בתכלס...לא היה הרבה מה להפסיד. ידידים במילא לא היינו. כן, זו ההרגשה הזו של "כן רוצה, אבל לא רוצה. לא יודעת" וכן זו ההרגשה הזו של "אני מפחדת להפגע" נמאס לי מהבולשיט הזה... הבנתי. אז הייתי נפגעת קצת... אולי הייתי נפגעת פחות. אבל דיי. לא יותר. בכל מקרה תהיה מי שתהיה...
אני אעריך את זה אם תגיב או תיצור איזשהו קשר. כי חבל לי לראות אנשים הולכים בדרך הלא נכונה ועושים בדיוק את אותן טעויות. ובגלל זה פוקי אני כ"כ אומרת לך לנסות... אני מקווה שאת מבינה שאני מדברת עלייך. אני כ"כ לא רוצה שאת תלכי בדרך שאני הלכתי בה! כ"כ לא רוצה שתעשי את אותן טעויות מפגרות. אני כ"כ לא רוצה שתרגישי שפספסת את זה. כי את לא!! את לא! הכל עוד יכול להשתנות... אולי זה לא מאוחר מידיי!? אין לך מה להפסיד... אני לא רוצה שתרגישי כמו שאני הרגשתי... שהיה משו, אבל לא היה. ואני מתכוונת, שהיה את הקליק הזה, היה בינינו משהו...אבל זה נגרר ונגרר, ועדיין... אפ'חד לא טרח לעשות עם זה משהו, לא אני ולא הוא. כי ככה אני הרגשתי... ואולי טעיתי?.. אני לא יודעת. אבל בזה אני לא חושבת שטעיתי. כן - אני יודעת. גיליתי את עצמי. אז אולי לא הכל טעות. אולי הכל קורה בדיוק כמו שאמור לקרות?! אולי זה לא היה אמור לקרות ובגלל זה לא קרה?... ואולי...
זה עדיין כאן? קופץ לי מול העיניים ומחכה שאני אשים לב? או מסתתר מאחורי תגובות מוזרות ואנונימיות? ואולי זה עוד לא מאוחר מידיי... ואם כן? מאוחר מידיי...? אל תחכי עד שיהיה מאוחר מידיי. תזיזי את עצמך. ע-כ-ש-י-ו!!!!!!!!
אז מה שאני מבקשת בעצם זה:
DON'T MISS IT!!
פשוט אל! כי אתם כ"כ תצטערו אח"כ!
וזה יכאב לי כ"כ!! ובתכלס...זה בידיים שלכם!
ואולי זה לא יהיה כמו שפינטזנו, אבל אם לא ננסה... בחיים לא נדע.
והרי אם נרצה...אין זו אגדה.
אז לא יהיה כמו שפינטזת. ואם יהיה יותר טוב? באמת יש לך מה להפסיד?...
אני לא רוצה לחשוב יותר. לא רוצה לחשוב על זה... שאני מפסידה. שאנשים מסביבי יפסידו. נמאס לי לטעות. אז הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון.
אם רק הייתי יכולה להסתכל לו בעיניים.... גאד דאמט. אני עושה טעות? אני לא יודעת...ולמען האמת גם לא אכפת לי. אם בעיניי זה נכון כרגע... אז זה לא יכול להיות טעות.
אני באמת לא מתכוונת לבקש יותר...
הפוסט הזה גזל את שארית כוחותי, ועכשיו כואב לי נורא.
היד שלי. אני הולכת למות. יש לי דלקת כלשהי, כנראה בגידים מההקלדות או משו... מחר אני הולכת לרופא... מקווה שיתן סמים או משו..משו שעוזר.
ואולי, כמו שאומרים, רק הזמן מרפא את הפצעים... אולי זה קרה בגלל המצב הנפשי שלי בזמן האחרון. אני מתנדנדת. בין שמחה לדכאון.
אני לא אוכל להיות במחשב הרבה...ואני באמת אשתדל שלא. תמיד יש פלאפון, לא הכל צריך להיות באייסי\ מסנ' ואם זה חשוב... אז גם בשביל זה. אני תמיד מתגנבת למחשב P:
לבדוק הודעות, תגובות בבלוג... אולי אני אמצא שם משהו חשוב...
ורוב הפעמים מתאכזבת...
וזה כואב, משתי הבחינות XD
אני אופטימית שוב! זה הכי חשוב! XD שוב אני מדברת בחרוזים XD XD מה אני אעשה?!
פשוט ישלי את זה P:
אעאעא! זה פוסט ארוך ומלא רגש ומחשבה וכאב (מהרבה סוגים של כאב!!) ומורכב ומסובך ואין לי כבר מילים לתאר. התאמצתי מאוד לכתוב את זה.
ואני אעריך את זה אם תגיבו...
אני אעריך את זה אם תגיב.
Please don't let me down........
not this time....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
