אם הם שותקים ולא מספרים דברים זה מראה על סגירות, זה יבש, זה מרגיש שהם לא רוצים שיכירו אותם, לא רוצים שיתקרבו. לדבר? רק על שטויות. כל השאר.. זה כבר משהו אחר. לא יודעת. אני סתם מראה ניתוח אופי כלשהו. אל דאגה, לא על אנשים שאתם מכירים. ולא עליכם. (בתקווה שלא קוראים פה) בכל מקרה הסיכויים קלושים. אני אומרת את זה כדי שלא תחטטו. אני מודה. אבל זה באמת מה שנראלי. לא יודעת. יש דברים שקשורים. תחשבו על זה, זה קשה להבין איך בנאדם חושב, מה מכעיס אותו, מה משמח אותו, מה הוא שונא מה הוא אוהב אם הוא לא ממש מספר שומדבר. סתם ניתוח ניתוחי שכזה. פלצני. אולי. לא יודעת. אני סתם מהרהרת. כאן זה כל כך שונה מאשר החברה שאני רגילה אליה. זה קצת מלחיץ אותי. זה שונה מבחינת כל דבר. אני לא יודעת איך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. אני לא יודעת איך להסביר את עצמי כמו שצריך. מבחינה מסויימת, אני מרגישה שהאנשים כאן בגדרה בחיים לא ממש יכירו אותי כמו שאני... כמו שאני בחברה שאני רגילה אליה, איך שאני מרגישה בנוח.. אני יושבת ושותקת רוב הזמן.. בד"כ זה לא ככה. אולי זה סתם יעבור עם הזמן, אבל זה מרגיש לא בסדר =\ מרגיש כמו פיצול אישיות חח. אני אולי צוחקת קצת אבל זה באמת מרגיש ככה. אני מדבר על אנשים ששותקים.. אני.. ובזמן הזה הופכת לאחת כזו בעצמי..? איזו זכות ישלי לדבר בכלל ? :S כן, שטויות. לא יודעת. אני סתם מבולבלת...

אמא'לה אנשים התגייסו.

 אמא'לה אנשים ממשיכים להתגייס... :S

בקרוב אצלכם...

יאבה.

נזכרתי עד כמה אני חלשה כשמדובר בלב שלי. נזכרתי עד כמה אני חזקה כשאני צריכה להגן על משהו שיקר לי. אבל לא ממש הבנתי איך זה מסתדר... אמרתי לה שלא תלך היום. כמעט והתחננתי. היא הבטיחה.. והלכה בכל זאת. והינה, תראו מה קרה. מזל שגיליתי שאני חזקה מספיק להתמודד איתה לבד. ולהגן על האחים שלי. מהדודה המפלצתית. חבל שאמא שהלכה. חבל. כמעט בכיתי, צרחתי כל כך חזק שכבר כואב לי הגרון. היא לא בנאדם לחיות איתו, עד כמה שאני שונאת להגיד את זה... אין פלא שהיא כמעט לבד. אמא שלי היא האחות היחידה שהיתה מדברת איתה. היא בלתי נסבלת. מתי כבר נעוף מפה? מתי??

רע לי! רע לי! סעמק. אני שונאת להתבכיין.