the best friend is the one who can look at you with the biggest smile on your face

and still know something's wrong...

אני יודעת שאני כל הזמן שותקת. אני יודעת שאני לא משתפת. אני יודעת שאני הכי ההפך ממושלמת שיכול להיות בעולם..אני יודעת שבזמן האחרון אני מרוחקת, אני יודעת שאף אחד לא יודע למה, אני יודעת שפגעתי, אני יודעת שטעיתי, אני יודעת, שהצטערתי מספיק. ועדיין מרגישה צורך להצטער ולהתנצל שוב ושוב ושוב, ועדיין...לא מרגישה שעשיתי מספיק. אני יודעת שאני אומרת את זה ומתכוונת לזה. אני יודעת הרבה מאוד דברים בכללי. אני יודעת שבזמן האחרון לא הייתי החברה הכי טובה, לא הייתי החברה הכי תומכת, לא היה בי את הדבר הזה שהכי אהבתי בעצמי. לא הייתי פה בשביל מי שצריך אותי, לא הייתי אוזן קשבת. אני יודעת, שהרחקתי ממני הרבה מאוד אנשים, אני יודעת שיש כאלו שהתרחקו מרצונם ולא בגללי... אני יודעת שאיבדתי בשנה האחרונה כמעט את כל מה, ומי שהאמנתי בו. אני יודעת שאיבדתי את עצמי, וגם הרבה מאוד מהיכולת המאוד קטנה שהייתה לי להאמין בעצמי. המעניין הוא שעדיין נשארה בי טיפת יכולת להאמין באחרים.. אני מוצאת את עצמי במצבים אבסורדים שאני שואלת את עצמי שאלות שהן כמעט רטוריות. יותר נכון שואלת את עצמי לפני שאני שואלת אחרים, בגלל שאני יודעת את התשובה שאני אקבל. ואז מתאכזבת. האמת, יצא לי לדבר על זה עם כמה אנשים חשובים בחיים שלי. ששאלתי את עצמי שוב ושוב, למה בכלל טרחתי לשאול אם ידעתי את התשובה...והשאלה הזו גם היא רטורית.. נמאס לי לשבת ולהתנצל, נמאס לי לרחם על עצמי, נמאס לי לומר רק את הדברים שאני שונאת בעצמי. אמרתם לי לעשות פוסט של הדברים שאני כן אוהבת בעצמי, וזה דבר שאולי פעם הייתי מסוגלת לעשות... אבל כמו שאמרתי, איבדתי את זה, את האמונות שלי, הערכים, את עצמי. איבדתי! איבדתי את הדברים שאהבתי בעצמי. אני יכולה להגיד לכם הכי בכנות! הדבר שהכי אהבתי בעצמי זו היכולת הזו של להיות חברה טובה, להיות זו שתמיד שם, שתמיד תסכים להקשיב. אהבתי את זה שיכולתי לומר את הדברים שהאמנתי בהם לאנשים ולעודד אותם. לתת להם תקווה, לנסות להנחיל בהם את האופטימיות הזו! את האמונות שלי והערכים.. ועכשיו...עכשיו כאילו הכל אבוד. אם אין לי אמונות, אין לי תקוות...אין בי מספיק אופטימיות כך שאני אוכל לתת ממנה... אני לא יכולה לתת את מה שאין לי בעצמי. אני לא יכולה להגיד למישהו "יהיה בסדר" אם אני לא לגמרי בטוחה בזה בעצמי. אני לא מרגישה כמו מישהי שהיא חברה טובה, אני מרגישה כ"כ רחוקה מזה. הדבר היחידי שאהבתי בעצמי. והינה יום כיפור הגיע, ואני אפילו שוקלת לא לצום בפעם הראשונה בחיים שלי מאז גיל 12. הסיבה היא, שיש לי על מה להצטער, אבל אני עושה את זה כ"כ הרבה, שאני כבר לא רואה בזה ממש טעם, אני יודעת שאני אצום בסוף. אני יודעת שאני אעשה את הבחירה שלי, אבל עצם העובדה שהיססתי. אני לא אשקר, לא עכשיו. אם תשאלו אני אגיד שהכל אחלה, ואולי אפילו אחייך את החיוך הכי גדול בעולם. אבל זה לא ככה. אם תשאלו למה, או מה קרה, אני לא אדע לענות. ובשיא הכנות... לא אני לא בסדר. הכל אחלה. אבל לא הכל. אני יכולה לסתור את עצמי 847923578293468953867 פעם במשפט. והו, אתם יודעים שאני מסוגלת. המחשבות שלי מעורפלות, אני חושבת בצורה מבולגנת. אני לא מצליחה לראות שום דבר בבהירות, או כדבר ברור ומובן מאילו. כלום. כרגע, אני בכלל לא רואה את עצמי. אני רואה בעעע. משהו בלתי מובן. רואה שחור. והדבר הכי קטן פוגע בי, מוציא אותי מאיזון, אם אפשר לקרוא לזה איזון בכלל. אני מסוגלת לצחוק עם דמעות בעיניים. אני משערת שזו פשוט תקופה כזו. ואני יודעת שזה יחזור אליי...האמונה הזו הערכים. יום אחד.. מתישהו. ובנתיים...

אני מצטערת, אבל אין עדכונים עד להודעה חדשה... אני מקווה שאני אעמוד בזה הפעם. כי אני לא רוצה לחזור לכאן ועדיין להרגיש אותו הדבר ואת אותה הרגשה מזעזעת... אני לא אגיב בחזרה, אבל אני אקרא את התגובות...

להתראות....

ותודה על הכל....

אני מטומטמת. אמרתי שאני לא אגיד את זה... =\

זה אמור היה להיות פוסט אופטימי...

 סליחה =\

אה וכמו שאמרתי, אם פגעתי במישו שיגיד לי כדי שאני אוכל להתנצל... כי בלי זה.. יום כיפור לא שווה את התענית..

וול, בעולם של כופרים, וחילונים אני מרגישה מטומטמת.

אבל זין עליכם...אני לפחות ארגיש טוב עם עצמי. הלוואי וידעתי שזה יהיה נכון.

אני יכולה פשוט לכתוב פה סליחה בענק, אבל אני מעדיפה לעשות את זה אישית. וכמובן שאף אחד לא יטרח באמת לפנות אליי וזה רק עושה את זה יותר קשה. כי אני צכה לחשוב במי פגעתי.

בעעע....אני צכה לדחות את הצו ראשון בגלל שיש לי סיור חשוב למוזיאון...נו...מגמת אומנות.. לא שיש לי בעיה עם לדחות אותו...זה מפחיד אותי בכל מקרה. פתאום אני מרגישה גדולה, וזה מלחיץ. בעע...לתאר את עצמי עוד שנה ומשו שנתיים לובשת מדים, נוסעת לבסיס...יאבה...אם אתם מבינים למה אני מתכוונת..

דפוק. אני מתעצבנת דווקא מהדברים הכי קטנים והכי לא חשובים בעולם! ואותו דבר לגבי נפגעת... אבל זה בסדר. כי זו אני, ומותר לי. דווקא כשמישו מצפה שאני אכעס אני עלולה לא לכעוס, ולהפך. אני לא חושבת שקשה לראות עליי. ובנוסף....אני לא חושבת שמישהו מבין אותי, או למה התכוונתי באמת. אני לא חושבת שאנשים מספיק חכמים בשביל לקרוא בין השורות...אבל אני מנסה, כי אני יודעת שזה משהו שאני הייתי עושה. או לפחות מנסה לעשות. ואני בספק אם זה חזר.... לא בטוחה... מממ..אני מקווה שלא, נראלי שזו הכחשה...או מציאות.. אני לא יודעת. אם הייתי מצליחה להבין את עצמי, או לפחות את האנשים שאני רוצה להבין ולא מצליחה..

בכל מקרה, ישלי מין הרגשה כזו מגעילה כאילו לא יודעת. אני לא מסוגלת להיות עם החברות שלי יותר. לא שאני לא מסוגלת...כאילו זה כבר לא נותן את אותה הרגשה של שייכות, כבר לא אותה הרגשה שאפשר לומר הכל, כבר לא אותם צחוקים, הכל שונה.. ואני רחוקה משם. כאילו אני לא פה. כאילו זה כבר לא מעניין אותי, כאילו כבר שום דבר לא מעניין אותי. אני כועסת על דברים קטנים, וצודקים. אני כועסת על דברים שפוגעים בי. על כפיות טובה, על מכה הכי קטנה שהכאיב כי זה לא הכאב הפיזי - כי זה העיקרון. העקרונות שלי חשובים לי... הערכים שחשובים לי. דברים שאולי בחיים לא הייתם מעלים על דעתכם שהיו פוגעים בי. לפעמים אני שותקת, לפעמים אני מבליגה. אבל לא יודעת. בתכלס היה היום נורא נורא מצחיק. בתחילת היום איחרתי, המורה המפגרת שלחה אותי להרשם, אבל המזכירה כבר לא הסכימה לרשום, אז חזרתי לכיתה והיא לא רצתה לתת לי להיכנס, צעקתי עליה שאני גרה בגדרה ולא הצלחתי להגיע מוקדם יותר. אז היא שאלה למה איחרתי, אמרתי לה שהאוטובוס איחר ועוד הייתי צכה ללכת ברגל מהעיר והיא נתנה לי להיכנס :) חהחה! מתוחכמת! הייתי עוד עצבנית רצח... ואז איזה קוקסינל עושה לי "למה את צועקת על המורה?" צעקתי עליו שיסתום ת'פה בשיא הקריזה. התיישבתי...השיעור נגמר. שיעור אזרחות וחינוך ממ.. ירון העביר את יגאל הקרציה שולחן לפנינו כל חצי שניה הסתובב אחורה ושם ת'מרפק על השולחן במקרה גם הזיז את שרית כשהיא כתבה אז היא התעצבנה עליו ואמרה לו שיפסיק להסתובב או משו כזה. אחרי כמה שניות הוא הסתובב ושם תמרפק בצד השני כדי לא להפריע לה ואז הוא הזיז אותי כשכתבתי אז צרחי עליו "יא מטומטם" וכל הכיתה שמעה XD אופסססיי....

חחח אח"כ גם התעצבנתי אבל זה כבר באמת לא הצחיק אותי. וזו הייתה שטות. כמו שאמרתי...הדברים הכי קטנים...אלו הדברים שמערערים אותי. כן, יש לי בעיות...אני יודעת. תהרגו אותי! אני עוד עלולה להודת לכם על זה. קיצר היו הרבה קטעים, חלק מצחיקים חלק מעצבנים.. זה לא השטות, זה העקרון. אם מישהו מעצבן אותי אז שלא יבוא אליי אח"כ ויבקש ממני דברים. כשצריך משהו אנשים יודעים לבוא ולבקש יופי... ופתאום להיות נחמדים ומתחנחנים...אבל כשהם צריכים לעשות משהו. פחח יש אנשים שפשוט, לא יודעים להתנהג כמו בני אדם.

יום כיפור יוצא על יום שני! ויפיייייייייייי! חהחה וזה 3 שבועות בלי מולטימדיה :) יש עבודה אבל לא שיעור. כיף :] מממ... מה עוד?

אה כע...יש את הקטע הזה של הסליחות :( אז מי שפגעתי בו, שאנא יגיד לי כדי שאני אוכל להתנצל אישית מעמקי לבבי ונשמתי :] (אני רצינית. זה ברור כע?)

עריכה: (27.9)

חה חה חה!!!

עוד חודשיים יומולדת!!!

P: אבל אל תגידו עכשיו...תגידו אח"כ... ב-28.11

:)))

עריכה: (28.9)

קיבלתי צו ראשון.

ל-4.12

מדייקים הצבא האלו. בדיוק עוד חודשיים יומולדת. וזה יוצא רק כמה ימים אחרי היומולדת שלי..