(אבל מי סופר...)

היי. 

הנה אני כאן, 6 שנים אחרי.

6 שנים בהם הבלוג נותר גלמוד ועזוב... ואני מודה, שמחשבתי לא נדדה אף לרגע לכיון הבלוג. החיים היו במישור אחר. היצירה הייתה אחרת..

אך לפני מס' חודשים נזכרתי בך- בלוג יקר, ביצירה הבוסרית שלי, במחשבותיי הכמוסות. וכמו כל זיכרון במשהו משמעותי שנשכח, זה היה קשור בחוט שנשזר בחיי. וכך הגעתי אליך, חלודה ולא מאמינה שעודני זוכרת את השם משתמש והסיסמא. (הראשונים בחייי!)

אז מה נשתנה?

הכל השתנה! 

בפעם האחרונה שכתבתי פה, זה היה בעקבות חווית דייטים כושלת, ובוא נודה באמת, לא היו הרבה דייטים. אבל בעיניים של בת 20, עיניים שרואות "מלפניי מאחורי או מצדיי" וחושבת שהוא הסופר. זה אכן כושל, ובהחלט קשה.

מאז לא עבר הרבה זמן בו פגשתי אחד. את האחד. לא מה שדמיינתי, אלא מה שה' דמיין לי בגן עדן מקדם. החיבור היה מיידי, ולאחר 8 חודשים עמדנו תחת חופה וקידושין. (עליו ארחיב בפעם אחרת...)

שנינו היינו סטודנטים. אני סטודנטית למחול, והוא להנדסה.

בלוגי, תודה שזה מפתיע- מחול! זה לא שייחלת לי, עיתונאות? משפטים? תזונה? 

ואכן, לימודי המחול היו חוויה פנימית מטלטלת ומרתקת, וגיליתי שאני אכן יצירתית, מאוהבת בסטודיו וברגע שהפסנתר נשמע, הכל נשכח, זה רק אני..והחלומות, והאהבות, והעצב נוגה, והנהרות זורמים, והלב פועם חזק חזק. 

לפני שאגרום לך בלוגי לעשות הסבה מבלוג לרקדן. אספר לך שלהיות מורה למחול שונה לגמרי מלהיות סטודנטית למחול. 

ובזה אני כבר פחות מאוהבת. ואני מודה, רק ביני ובינך, שאולי זה בגלל הסיבה האגואיסטית להפליא, שלהיות מורה זה להיות במקום של נתינה, והאחר הוא העיקר. ואני? אני הייתי מאוהבת בתחושה שרק אני בעולם, ואני רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל עליי. אין אחר. אין עולם. 

אבל בין היותי סטודנטית למחול להיותי מורה למחול, היה עוד דבר. הדבר הכי משמעותי בחיי-

הפכתי להיות אמא.

ואל מול זה נאלמתי. החוויה הכי מדהימה, זה הייצור שנולד לי. היפה, החכם, המקסים. התאהבתי בו מיד!

וב"ה נולד לו אח. יפה, חכם, שובב. והוא מלמד אותי על עצמי יותר מכל, על סבלנות, מרחב, ועוד סבלנות...

ואלו חיי. אני קוראת וקצת מתאהבת, ומרגישה שזרקתי פה פח של צבע ורוד. 

אבל זה לא כך, בלוגי, כי אתה מכיר אותי, אני חוזרת כשאני חסרה, וכותבת כשאני עצובה...

אני.

נופר.

כבר לא כ"כ ילדה, ולא בת 16. בת 26!