אתמול בדרך הביתה חזרה מהצפון מצאתי את עצמי שומעת את השיר שלנו,

כל כך הרבה זמן נמנעתי מלהקשיב לו.

האמת שפחדתי, פחדתי להיזכר בך ולהבין כמה אני מתגעגעת

צדקתי, היה לי ממה לפחד.

את יודעת, אני בקושי זוכרת איך הקול שלך נשמע ואיך הריח שלך מריח

כל כך מצחיק איך אפשר לשכוח דברים כאלה בחצי שנה שבעצם אתה מכיר את אותו אדם במשך חמש שנים.

האמת שהרבה דברים השתנו מאז שעזבת, אפילו הספסל שלנו כבר הספיק להחליף את עצמו

(כן, אני עדין עוברת שם לפעמים ונזכרת איך היינו יושבות שם יחד)

אתמול חצי דרך חזרה הביתה דיברתי עם יהב על אהבה (שזה כבר מצחיק מלעצמו, כי רק כשהגעתי לעבודה לא יכלתי

אפילו להסתכל עליו. ולחשוב שעכשיו אני מדברת איתו על אהבה ומרגישה עם זה כל כך נוח)

ובין כל המילים שיצאו לו מהפה נתקע לי המשפט "אהבה ראשונה תמיד נשארת עמוק בלב"

ולחשוב שעברו פאקינג 5 שנים ואת עדין שם.

אז נכון, ממזמן עברתי הלאה וממזמן אני כבר לא מחכה לך.

אבל עדין, את היית בין שני האנשים היחידים שהרגשתי איתם הכי נוח בעולם ולא התביישתי מהם בכלום.

והאמת היא שבאיזה שהוא מקום את קצת חסרה פה.

אבל בנתיים אני נשענת על זיכרונות העבר ומקווה שטוב לך שם.

כי לי? לי טוב פה.

-

(רק אלוהים יודע איך הלב שלי אתמול החסיר פעימה כשהיא אמרה לי "את לא מבינה בכלל כמה יפה את").

ופתאום לא בא לי שהחודשיים האלו יעברו ושחודש ינואר יגיע.

כל כך נקשרתי לעבודה ולאנשים המדהימים ששם, לכל אחד ואחת מהם.

התרגלתי לסדר יום הקבוע, התרגלתי לטלפונים ולצעקות, התרגלתי למשרד הכל כך שוקק חיים,

התרגלתי לכל פרט קטן במשך החודשיים שחלפו להם.

לא בא לי לסיים עוד פרק בחיים. נמאס לי מפרידות ומכל מה שקשור אליהם. פשוט נמאס.