הרגשתם פעם שאתם נופלים לתוך בור ללא תחתית?

נופלים ופשוט לא מצליחים לקום?

אז כן, אולי מהצד זה נראה שאני נותנת לעצמי לשקוע, אולי זה נראה שאני לא לוקחת דברים בפרופורציות

אבל זו אני. חלשת אופי. תמיד הייתי וכנראה גם תמיד אהיה.

הלוואי שהייתי יכולה להתנהג אחרת, הלוואי שהייתי מצליחה לצאת מהבית בלי שזה יקדח לי בראש,

שהייתי מצליחה לשמור על קשר עם אנשים שאני כרגע כל כך צריכה וזקוקה להם

שהייתי מפסיקה לבכות, להרגיש כל כך רע, לסבול מבחילות וכאבי בטן בלתי פוסקים, להיכנס להתקפי חרדה

על ימין ושמאל ולעשות לאמא עוד יותר רע ממה שכבר קיים.

אבל זו אמא שלי

והיא הדבר שהכי יקר לי בכל העולם המסריח הזה

בחיים לא הצלחתי להסביר את הקשר שלי לאמא, וגם אני אנסה אני לא אצליח

אמא שלי היא החיים שלי ובלעדיה אני כלום

ושמגלים סרטן לאמא שלי,

העולם שלי חרב והחיים שלי נזרקים לפח

ונמאס לי להתנצל על זה ולהרגיש כל הזמן רע עם עצמי

אני לא מצפה שיבינו אותי

אני רק צריכה שיהיו איתי. כי באמת שאין דבר יותר נורא מלעבור את זה לבד.

כן,

את ממש מצליחה להתמודד עם זה לבד.

מטומטמת,

תפסיקי כבר לשקר לעצמך

את נואשת לעזרה.

דבש הכל דבש

כל יום אוהבת אותך,

ושונאת מחדש.

איך פתאום מעריכים את הדברים הקטנים. מדהים.

דמעות של אושר... כמה שזה היה חסר לי.