התעוררתי לבד, מול הקיר הלבן

רציתי אותה

התעורררתי לבד, לא מבין את עצמי

חלמתי אותה

והאם בכלל אדע איך לאהוב אותה?

כי התרגלתי לעצמי, לא רואה אחרת

כי התרגלתי כבר לחשוב, שאין אף אחד קרוב

כי התרגלתי לעצמי, לא רואה בכלל לאן

ממשיכה עכשיו מכאן..

הריח. הריח שעליי.

אז אחרי כמעט שנתיים שלמות של נהיגה זה הגיע

ולמרות כל הזהירות וכל האלף עיניים שאני פותחת כשאני על הכביש.. עשיתי תאונה.

מסתבר שתמיד יש פעם ראשונה :\

מסקנות ותוצאות שיצאו לי מזה:

* כאבי גב וצוואר מטורפים

* כמה שעות טובות במיון המגעיל והכל כך מוכר לי של איכילוב

* 2 גימלים עלובים ביותר

* אוטו קצת הרוס

* רופא אחד מקסים שלא הפסקנו לשגע ורופא שני שעוד שניה העפנו לו סטירה

* חברות מדהימותתתתת מהצבא שתמיד פה בשבילי, גם אם זה "לבלות" איתי כל דקה ודקה במיון ולא לעזוב אותי לשניה

* והמסקנה הכי חשובה: ללמוד לשמור מרחק כדי לא להיתקע במטורפים שפתאום נותנים חריקה עצבנית ומחליטים לעצור בפתאומיות

 שלא קשורה לחיים.

ותודה לאל שיצאתי מזה בשלום. 

מוזר, אבל זה קצת צורם לי בלב...

ואני אפילו לא יודעת למה.

-

עוד ילד מושלם נולד לנו היום למשפחה, מזל"ט לנו (: