אני לא טיפוס של ימי אהבה, ממש לא.
אני מסוג האנשים שדוגלים בחשיבה שלאהוב צריך כל השנה, ולאו דווקא ביום הזה,
כי מה היום הזה שונה משאר הימים בהם אתה אוהב את האיש שלצידך?
וזו אחת הסיבות שאני שואלת את עצמי כרגע למה כל כך כואב לי פתאום, ביום הזה שמאז ומתמיד היה נחשב אצלי כיום חסר ערך.
אני מרגישה רע, כאילו כל מה שניסיתי לדחוף לפינה במשך השבועיים האחרונים מתפרץ החוצה..
וכל הבלבול המעצבן הזה שלא מרפה, וכל השאלות שלא נותנות מנוחה לרגע.. פתאום הכל צץ.
אני חושבת שהרמתי ידיים, ככה הייתי בטוחה לפחות עד אתמול. זה מה שהיה נראה לי הכי הגיוני לעשות במצב הזה.
אבל משום מה משהו לא נותן לי להרפות.
אני ממש מרגישה פיספוס, זה מאכזב אותי שנתתי מעצמי את כל כולי ולא קיבלתי שום תמורה לכך.
כל כך נכנסתי לזה ושקעתי בזה, בידיעה שהכל יהיה מושלם וטוב וקיבלתי כזאת סטירת מציאות שונה.
אני חייבת להפסיק עם זה ולהתעורר, להפסיק לנסות לעבוד על עצמי.
היא נוסעת, היא לא מנסה, אולי היא אפילו לא רוצה.
אני חייבת לאסוף את הרסיסים ולקוות שזה יעבור כמה שיותר מהר. אבל זה כל כך מעצבן..
בחיים לא הרגשתי כזאת החמצה, ואני יודעת שהכל היה יכול להיות אחרת אם היא היתה נותנת מעצמה קצת יותר.
אני באמת שואלת את עצמי למה היא גרמה לזה לקרות שוב ולא אמרה חד משמעית שזה נגמר אחרי אותה שיחה באוטו
או אחרי אותו שבוע נטול דיבור.
יותר מזה, אני שואלת את עצמי איך אני כזאת מטומטמת שכל פעם מחדש נופלת לרגליה ומתאהבת בה עד כלות נשמתי ולא
מצליחה לשים לעצמי גבולות.
ופתאום מהצד השני הלב שלי חרט לו חלקה של מישהי אחרת, שעדין לא זזה משם סופית.
והכל מתחיל להתבלבל לי, ורגשות צפים להם בחזרה,
ואני פשוט מתחילה לאבד את עצמי בכל הסיפור הזה...ואני רק רוצה סוף. אני רוצה אהבה.
אני צריכה עכשיו את הבן אדם שיחבק אותי ויאהב בלי תנאים ובלי מגבלות.
זה כל כך חסר לי לאחרונה, אי אפשר לתאר בכלל כמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
