אנשים תמיד אומרים שעם הזמן הכל חולף, שדברים נשכחים ופחות כואבים ככל שהחיים מתקדמים

אני באמת מאמינה בזה ויודעת שזאת לא סתם קלישאה, אלא באמת האמת.

ואני כמעט בטוחה שגם לי הכאב הזה יעבור בקרוב ויעלם מעל פני, אבל בדבר אחד ויחיד אני כן בטוחה,

לשכוח את זה אני ממש לא אשכח. ולא משנה כמה זמן יעבור וכמה דברים יקרו, אני פשוט לא אצליח לסלוח.

כשהיא הלכה מפה לפני יומיים, נשכבתי במיטה וחשבתי לעצמי למה בעצם אני לא מצליחה לסלוח לה.

למה לא הצלחתי להרים את המבט ולהסתכל לה בעיניים אפילו לא פעם אחת.

באיזה שהוא מקום הערכתי אותה על זה שהיא באה להתנצל, ומצד שני עדין שנאתי אותה על מה שהיא עשתה לי.

באותו לילה הבנתי שזה לא שאני לא מצליחה לסלוח לה, אלא שאני פשוט לא רוצה

איך אפשר לרצות לסלוח לבן אדם שכל כך אהבת וכל כך פגע בך?

לבן אדם שהיה היחיד שתלית בו תקוות שלא יעשה לך רע, והוא זה שבעצם גרם לך לכל הרע שעבר עלייך בתקופה האחרונה?

שהוא זה שמוטט אותך מבחינה ריגשית וגרם לך לשנוא את עצמך?

כנראה שאי אפשר לסלוח, וכנראה שגם לא תרצה לעשות את המאמץ הזה כדי לנסות.

כשהיא חיבקה אותי לפני שהיא הלכה כבר לא הרגשתי כלום, לא רציתי אפילו לחבק אותה בחזרה

כאילו כל הרגשות שלי אליה התרוקנו, בגללה.

אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שאני אראה אותה, וקצת חבל לי על זה

אבל אני באמת מאמינה שכשאתה אוהב מישהו אתה תעשה הכל כדי להיות איתו ולא תחפש תירוצים למה אי אפשר ולמה כן אפשר.

ובמיוחד היא, הליטל שהכרתי כל השנים הללו, לא היתה עושה את זה.

אבל כנראה שאנשים משתנים, ושאנחנו פשוט מנסים בכוח לזכור אותם בדרך שאהבנו אותם בעבר.

באותו יום הבנתי כמה היא באמת הצליחה לשחק בי ולפגוע בי, כמה נתתי הכל בשבילה.

ובאיזה שהוא מקום אני קצת שמחה שזה קרה וקצת לא, אני כועסת על עצמי שזרקתי את כל החיים שלי לפח בשבילה בלי

שום סיבה והקדשתי מעצמי את כולי, אבל אני שמחה שהפעם הבנתי שמה שהיה בעבר צריך להישאר בעבר,

ושזה כנראה לעולם כבר לא יצליח איתה.

ואולי באמת יום אחד אני אצליח לסלוח לה כמו שאמרתי לה, ואולי אני לא. אין לדעת.

וסתם לסיום כי זה תמיד מעלה חיוך ונותן תקווה שהמצב בסופו של דבר תמיד משתפר,

"הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת

תיהיי לך אהבה, הרבה יותר גדולה".

(יבוא יום ואני אצחק על זה ואגיד כמה מטומטמת הייתי שבכיתי בלי הפסקה, עוד יגיע היום הזה, אני בטוחה.).

כל כך הרבה דברים השתנו בכל כך מעט זמן.

ובאיזה שהוא מקום אני אפילו די שמחה שרובם קרו.

מצחיק שבהופעה לא חשבתי עליה אפילו פעם אחת, אבל כן חשבתי על ההיא.

שום שיר לא הזכיר לי אותה, אבל כל מילה וצליל הזכירו לי את ההיא.

שום געגוע לא צבט בלב אליה, אבל כן אל ההיא.

דברים משתנים ולפעמים אני אפילו לא מצליחה לעמוד בקצב שלהם,

ואז הם כבר לא פה לרשותי ומה שנותר לי זה רק להבין שהזמן לא מחכה לי כדי שאני אגיע להחלטות.

בשבוע האחרון התחלתי לקרוס מעייפות, ורק עצם המחשבה על זה שאני הולכת לעבוד עד הצבא במשרד הזה

("משרד עורכי דין, שלום") כל יום 8 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע גורמת לי לרצון עז לעלות על מדים ולהתייצב

כבר מחר בבקו"ם. אבל השכר והתנאים טובים, אז אני אסתום ואגיד תודה שבכלל קיבלו אותי לשם.

בנתיים אני מתנחמת בעובדה שבעוד שבועיים וחצי אני טסה סופסוף לחו"ל עם החברים אחרי כל כך הרבה זמן של תכנונים.

בסופו של דבר נשארנו קבוצה די קטנה,

מה שגורם לזה להיות עוד יותר טוב כי נותרנו החברים שבאמת הכי קרובים.

הטיול הזה הוא באמת הקצה האחרון שעוד נותר לי להיתלות בו כרגע.

ולמרות הכל עדין לא מצאתי את השקט שאני כל כך מחכה לו.

רק שיגיע כבר, רק שיגיע.

יופי... שוב הצלחת לקחת את הלב שלי ולקרוע אותו לחתיכות הכי קטנות שיש,

לרמוס לשבור ולהרוס אותו, כמו שרק את יודעת.

את בטח מרוצה מעצמך, שככה גרמת לי להתאהב בך ממש כמו ילדה בת 15 שבטוחה שזו אהבת חיה.

בטח כיף להבין שהגלגל הסתובב ועכשיו אני זו שעומדת במקום שאת עמדת בו בדיוק אז.

ומה שעוד יותר כיף, זה להבין שעכשיו יקח לי הרבה מאוד זמן להצליח לדעת איך להתמודד עם זה ולהשלים עם זה..

אף אחד לא הצליח לגרום לי לשנוא את עצמי כמו שאת גורמת כל פעם מחדש.

אבל לא סתם לשנוא, אלא ממש לשנוא. בצורה נוראית..

להרגיש כמה אני מגעילה וכמה אני לא שווה אותך או כל מישהו אחר בעולם הזה.

מצחיק עד כמה בן אדם אחד יכול לגרום לי ליפול.

בן אדם שבחיים שלי לא האמנתי שאי פעם יעשה לי רע ויוכל להזיק לי.

מסתבר שהבן אדם הזה, או יותר נכון הבת אדם המזוינת הזו, היא זו שבסופו של דבר הורסת לי כל פעם מחדש את החיים.

שוברת והורסת לרסיסים קטנים.. לרסיסים שמשאירים צלקת שכל פעם במקום להגליד רק נפתחת יותר ויותר.

בת זונה, את לא יודעת מה הפסדת.

הכל הייתי נותנת לך, הכל. שמתי על עצמי איקס ולא התייחסתי למה שנעשה איתי רק בשבילך.

בחיים שלי לא אהבתי ככה מישהו.. אני כל כך שונאת אותך על זה. כל כך.

ויותר מזה? אני שונאת את עצמי. על זה שאני כל פעם מחדש נותנת לך למשוך אותי כמו מסטיק ולשחק איתי במשחקים

של ילדים קטנים.

זו הפעם האחרונה שאני נותנת לזה לקרות.

הפעם זה נגמר. לתמיד.

(‏יום שני‏, 6/8/07, 4 לפנות בוקר)