לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

החיים באמריקה ...


אי אפשר ללמד את המאסטרו הישן מנגינה חדשה

כינוי: 

בן: 32

ICQ: 308262701 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2008

אללה וואכבר


 

 

את השיר הבא אני הלחנתי בתור שיר רגאיי, יום אחד כשאני אהיה מוזיקאי מפורסם תשמעו אותו מולחן אבל עד אז אתם יכולים לקרוא את המילים :

 

 

הלכתי לאיבוד הלכתי לאיבוד

מצאתי את עצמי מצאתי את עצמי

ישבתי עם מחמוד

הכל נראה אבוד

תהליך הגאולה יותר מדי איטי

הוא ישב איתי בזולה ישב איתי בזולה

הביאה את החמולה

אישתו הייתה מסטולה

צעקה כמו משוגעת : "אלוהים,אללה

הוא יאיר את דרכך

יחזיר הכל להתחלה "

 

פזמון :

כי אללה וואכבר

אללה הוא אכבר

כולם אותו דבר

כולם אותו דבר

 

יושבים כל היום

חולמים על השלום

ארץ ישראל, פלשתין ולבנון

אך כותרות העיתון אוי כותרות העיתון

שני עמים עומדים יחדיו על ספו של התהום

 

אך אללה הוא אכבר

אללה וואכבר וכולם אותו דבר כולם אותו דבר

 

 

אם מוחמד לא יבוא

 לא יבוא הוא אל ההר

ההר יבוא אליו כי אללה הוא אכבר

כי אם רוכב הוא על גמל

 באמצע המדבר

2000 קילו קש וגבו עוד לא נשבר.

 

אז אללה הוא אכבר אללה הוא אכבר

לא הכל עוד נאמר

זמננו עוד לא תם.

 


 

אלוהים הוא אדיר !

 

כמובן שאת התודה אני חייב למסור לשיר ( כמו תמיד) כי בלעדיה השיר היה נשמע קקה.

 

נכתב על ידי , 31/7/2008 06:25  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

 


אנחנו נוסעים על הכביש המהיר, אני נוהג, הכביש ריק ,שקט וחשוך, השעה מאוד מאוחרת ולא ישנתי כל הלילה. הרגל קצת קופצנית על הדוושה, מציץ לשעון, לגימה מהקפה, הקפה שמקפיץ את הרגל. הוא ישן במושב האחורי, היה לו יום ארוך ומספק, הוא ניגש סוף סוף לבחורה מהקיוסק ודיבר איתה, הוא היה כל כך נלהב שהוא לא הספיק לספר לי מה קרה ביניהם. הוא פשוט ישן. הסתכלתי על הפלאפון, עוד לגימה מהקפה,הדרך כל כך משעממת אותי שבא לי להוריד ממנה את העיניים, לאו דווקא בשביל לישון, פשוט בא לי להסתכל על משהו אחר. החלטתי לשים דיסק,אולי זה יעביר את השיעמום. התחלתי למשש את האיזור לידי בשביל למצוא את הקייס של הדיסקים, אני לא מוצא אותו, אני תוהה אם להעיר אותו בשביל שהוא יעזור לי, החלטתי שזה לא שווה את הטרחה. החלטתי לחפש את הקייס מתחת למושב, התכופפתי מתחת למושב והצבתי את עצמי בתנוחה מאוד לא נוחה מול ההגה מיששתי את תחתית המכונית והתנשפתי, זה היה מעייף, המכונית סטתה קצת מהמסלול,     הקייס עמוק מתחת למושב, הורדתי את הראש לשנייה. מצאתי את הקייס, תפסתי אותו ולקחתי אותו אליי. מה שקרה אחר כך היה עניין של שניות.  הדבר היחיד שראיתי מולי כשהסתכלתי על הדרך היה עמוד חשמל. הדבר הבא שהרגשתי היה כאב אדיר. והדבר הבא שאני זוכר לא יוצא לי מהראש.

 

חיוך, השמש זורחת, מלטפת עם קרניה את העצים, מחייה את הפרחים ומעניקה תחושה של הרמוניה.  יש בי דחף להתפלל, להודות לאלוהים על העולם הזה, להודות לו על השמש הזאת, על האדמה הזאת על הכוכבים הירח ומה לא. אני נוסע להורים, דופק בדלת, הלב שלי דופק מהתרגשות, אמא שלי פותחת את הדלת בסינר לבן עם כתבים אדמדמים של שמן, אני צועק משמחה ומחבק אותה, חיבוק מלא אהבה, מלא רוך נערי. אבא שלי לא מבין מה קורה כשאני קופץ עליו ומביא לו את השעון רולקס שקניתי לו מכספי שלי. אני מאושר. זה נראה היום המאושר בחי, כאילו משהו הצית בי את האהבה לשמש,להורים לאדמה באותה פתאומיות שאנשים מתאהבים, כאילו מלאך נשלח מגן עדן והצית בי את האהבה לחיים. אני פשוט... מאושר.

 זה היום הנורא בחיי, החיוך הזה רפלקטבי, תוצר של אינסטינקט, אני נותה לחשוב שהחיוך הזה הוא חייתי.. אני רוצה להשתלט על האינסטינקט הזה ולדכא אותו איכשהו אני  אמור לבכות בכלל אבל אם אני אבכה, אני יודע שאני אשקר לעצמי, אני לא רוצה לבכות. אני אמור להיות בדיכאון, באבל נוראי. אני אמור לשתות עכשיו ולהטביע את הכאב באלכוהול, אני אמור לעשן עכשיו משהו שיעלה עננים שיערפלו את שאריות הבכי בעיניי, אני אמור למות עכשיו מבחינה מטאפורית, אני יודע את זה. אבל אני צוחק עם ההורים שלי, קונה מתנות לכל העולם ולא מסוגל להוריד את החיוך מהפנים.

 

אני והוא, חברי ילדות שינקו את אותו שוקו מאותה מכולת בסוף הרחוב, גדלנו ביחד, אני בצד המוצל של הרחוב והוא בצד השני, בצד שאי אפשר לישון עד מאוחר כי השמש מסנוורת אחריי  10 בבוקר. אותו ביצפר,אותה מוזיקה, חברים. חברות קצת רכרוכית,היינו הולכים לקנות בגדים ביחד, היינו מעבירים ביקורת בונה על המראה החיצוני אחד של השני. היינו כמו זוג נשוי. גם ההורים שלי אמרו לי את זה, עם נימה נסתרת של חשד,  אחריי שקנינו את "הפיאט אונו92 " ביחד. אנחנו זוג החברים ההטרוסקסאולים היחידים  שקנו מכונית ביחד.

"ששש" לחשתי בקול הכי רגוע שניסיתי להוציא, ליטפתי את הראש שלו ואימצתי את גופו קרוב לגופי, ניסתי להרגיע אותו ולעזור לו. "אני חייב ללכת שנייה לכביש ולהזעיק עזרה,טוב אחי?" הוא בכה, ביקש ממני לא לעזוב אותו לבד. התחנן שאני אעזור לו, בכה וקרא בשמי. הוא תפס אותי בשרוול ובכה. החלטתי להשאר, חיבקתי אותו וליטפתי את הראש שלו, ניסיתי להצחיק אותו סיפרתי לו על הפעם שהוא נפל מאופניים והייתי צריך לרוץ לעבודה של אמא שלו, איך הוא היה צריך להיות בבית חולים לשבוע. סיפרתי לו איך הברחתי אותו מהבית חולים הזה ואיך אחרי שמצאו אותנו מתחבאים בחדר יולדות, אמא שלו ריתקה אותו לאיזה חודש אחרי שהוא חזר מהבית חולים. הוא לא הגיב בכלל, הוא המשיך לבכות ולהתחנן שאני אציל אותו, לא יכלתי לעשות כלום, חיבקתי אותו יותר חזק. ליטפתי את הראש שלו. הוא התחיל לגנוח, הוא התחיל להתפתל, הוא נראה אחוז דיבוק, כאילו הוא נאבק בכוח מסתורי שמשתלט על גופו, אחרי שהוא נרגע הוא הפסיק לבכות, הוא בהה בי ולא אמר יותר כלום.

שם אני יושב, הוא בידיים שלי, מדמם, זכוכית שבורה על הרגליים שלו, דם בכל מקום, הוא בוכה, כואב לו מאוד, הוא מבין הכל, הוא יודע מה קרה והוא יודע מה צריך לעשות, הוא יודע שאני בתור החבר הכי טוב שלו צריך לעזור לו, לדבר אליו בשביל שהוא לא יכנס להלם, כשהוא שם לב שאני שותק, מבט מלא אכזבה נוסף לקריאות הכאב שלו. אחרי שהכאב וההלם שלי עברו, הרגשתי שאני מתחיל להבין מה קורה, נתקענו בעמוד חשמל. חבר הכי טוב שלי פצוע קשה, עליי אין שריטה.

 פתאום, נהייתי מאושר, השתדלתי מאוד לא לחייך, הסתכלתי על המכונית המרוסקת, הסתכלי על חברי הגוסס ורציתי לצחוק. ישר הבנתי למה, ישר הבנתי הכל. לא אכפת לי ממנו, אכפת לי אבל האינסטינקט שלי היה לשמוח על זה  שאני חי ושלם. הסתכלתי על הגוף שלי, ראיתי שהדם היחיד שהיה עליו היה הדם שלו והייתי אסיר תודה שכמעט בכיתי מאושר, אני יודע עכשיו, וידעתי גם אז, שמחשבות כאלה הן יותר מאסורות,מחשבות כאלה הן פשוט לא מוסריות מחשבות נבזיות . אבל לא יכלתי להשתלט על זה, זה הציף אותי בלי שיכלתי להתנגד לזה, וניסיתי, ניסיתי מאוד, התחלתי לנסות להעציב את עצמי, לנתח את המצב במוח שלי. להגיד לעצמי שוב ושוב, חבר הכי טוב שלך הולך למות. כלום לא עזר, השמחה הציפה אותי שוב, זה היה נורא. כשהוא מת המשכתי לחייך, המוח שלי אמר לי שוב ושוב- "אני נושם! אני לא מדמם, אני יכול ללכת, אני יכול לשיר ולקפוץ. 'סתכל עליו, שוכב שם עם רגל וחצי בקבר כמו איזה איילה שחוטה, אתה קולט שאתה חי ? הוא לא יביא ילדים לעולם, הוא לעולם לא יצא לדייטים,הוא לא יקבור את ההורים שלו, הוא לא יראה את נושאי המגבעת מתאחדים, ואתה ? אתה חי, ולא רק שאתה חי אתה גם למדת עכשיו להעריך את החיים, אתה תאהב את הילדים שלך אתה תאהב את אישתך ואתה תקפוץ הכי גבוה בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת, איך אתה לא מבין שהרגע הזה שאתה מחזיק את חבר שלך בידיים כשהוא כמעט ומת זה הרגע המאושר בחייך ?" הלב שלי דפק מהר, הידיים שלי והפנים שלי הזיעו מעצבנות. כל רגע שהוא גסס התלווה לרגע שאני חי, דרכנו נפרדות בדרך ברוטאלית ואני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהאושר שלי, חוץ מהמזל שלי. אני אדם נוראי אני יודע, אני לא מפסיק לחייך.  

 

תשפטו אותי! אני צריך מישהו שיגיד לי עד כמה אדם נורא אני, אני צריך שמישהו יסתכל עלי במבט מזועזע כשאני מספר לו על אותם רגעים. " אני יושב שם, מחבק אותו ומנסה להשתתף בצערו אני מנסה להרגיע אותו ולחזק אותו בנוכחותי, אבל אני לא מפסיק להודות לאלוהים על זה שהוא הציל אותי, אני לא מצליח להוריד את החיוך מהפנים." אני צריך מישהו שיתן לי סתירה על זה שחשבתי ככה ולא חשבתי משהו כמו " הלוואי שזה הייתי אני במקומו" אני בנאדם נורא, אני אכזר ופחדן. אני שונא את עצמי, אבל אני לא מסוגל להגיד את זה בקול רם. רק לכתוב את זה. בבקשה, אני לא רוצה לחייך יותר. אני רוצה להיות באבל אני רוצה לשתות ולבכות. שמישהו יעזור לי. תשפטו אותי.

 

 

 

אוי, חברייה, העברית שלי מדרדרת. אתמול ניסיתי לכתוב את הסיפור הזה ובאמצע הבנתי עד כמה התחלתי לשכוח עברית. מה שנורא יותר שגם באנגלית אני לא שולט מאה אחוז, ככה שנתקעתי בין הפטיש לסדן (היי, אני עדיין זוכר קצת עברית!). מה שמביא אותי לנקודה הבאה, העובדה שאני לא שולט באנגלית במאה אחוז מאוד מפריעה לי בזמן האחרון, עוד חודש וקצת אני אתחיל ללכת לקולג'. עכשיו, האנגלית שיש לי היא טובה מאוד אבל אני יודע שהיא לא מספיקה,לא מספיקה בשביל לכתוב מאמרים בהיסטוריה (המקצוע שאני בחרתי ללמוד) אני קצת מפחד אם להגיד את האמת, אני מפחד שאני אפשל, אני מפחד לאכזב את עצמי בקולג' הזה, אני מפחד לאכזב את חברה שלי. מצד שני, אני רוצה כבר ללכת לקולג' ולראות מה אני מסוגל לעשות. לא יודע.... אני מקווה שיהיה בסדר

נכתב על ידי , 27/7/2008 19:38  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

דברים משתנים, הדברים שמשתנים סוחפים איתם אנשים. סוחפים כמו נחשול ענק שמציף אדמה יבשה. לפעמים הנחשול הזה לוקח עימו את הסרטנים והלויתנים התקועים על החוף בחזרה לים, לבית שלהם.ולפעמים הגל הזה הורס כפרים שלמים,יוצר כותרות וגורם לנו בניגוד לרצוננו להתעורר לבוקר חדש, בוקר שבו,אחריי חשיבה עמוקה, אנחנו מבינים כמה קטנים אנחנו וכמה הכוחות הגדולים שמניעים אותנו, הם אלה שיוצרים את הנסיבות להוויה האנושית.   אנחנו משתנים, כל יום אנחנו משתנים,לפעמים השינוי הזה מבורך ולפעמים אנחנו מצליחים לזרז אותו, אבל העניין הוא שאין שום שינוי ,לא משנה כמה הוא מבורך, שאנחנו מביאים על עצמנו לבד. כל שינוי הוא תוצר של נסיבות, לא של החלטות. רוב האנשים לא מתעוררים יום אחד ומחליטים לשנות אצלם משהו, רוב הפעמים השינוי מגיע עם עצמו ו ומחלחל לאט לאט,עד שאנחנו בכלל לא מבחינים שהשתננו. הולכים לישון לילה אחד וביום שלמחרת קולטים שמה שהיינו פעם נעלם, בלי אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה, בלי אפשרות להצביע בבירור על הגורם לשינוי בכלל, לפעמים אנחנו אפילו לא כל כך בטוחים מה בתוכנו השתנה.                                                                                                                                                                 

תשכחו מהמשפט הראשון בפוסט. שינוי הוא לא צונאמי... שינוי הוא יותר כמו תהליך היווצרות איטית של הר, הרבה הרים היו שטוחים פעם, אנשים יודעים את זה, אבל אף אחד לא מבחין איך הר נהיה גבוה יותר, או נמוך יותר.

 

 

אני השתנתי, אני יודע השתנתי, אני לא אותו בנאדם שהייתי לפניי שנה. כמובן שאהבה תרמה לזה הרבה מאוד, אהבה ביגרה אותי יותר מכל דבר אחר שחוויתי אי פעם. בלי ספק אהבה זה הדבר הכי חזק שחוויתי אי פעם בחיים שלי. אהבה זה כמובן לא דבר קל, הרבה פעמים אני מפחד לאבד אותה, ולאבד את עצמי כתוצאה מזה. אבל בלי שום צל של ספק, הדברים הטובים שאהבה מביאה עימה עולים על הרעים, אני יודע שאני מרוויח, אני אוהב את זה שאני מרוויח. כשאתה מאוהב, כשאתה נמצא במערכת יחסים, אז אתה מעמיד מול עצמך מראה, כשאתה במערכת יחסים אתה לא יכול להפנות מבט מעצמך, המראה תמיד שם. קורה שתחושות שאתה מתכחש שקיימות אצלך נתגלות בהשתקפות שלך במראה. לפעמים זה כואב, אבל זהו כאב בריא כי אחריי זמן מה הכאב הזה נעלם. זה לא שהוא נעלם, אתה פשוט נהיה יותר מודע לחסרונות שלך. לא תמיד אתה משנה אותם, כי כמו שאמרתי בהתחלה, נורא קשה לשנות את עצמך סתם ככה. אבל לפעמים הנסיבות חותכות את כמה חסרונות מהגוף שלך ונהיה לך הרבה יותר קל ללכת אחריי זה. אהבה זה השינוי הכי משמעותי בחיים שלי. למזלי מערכת היחסים שאני נמצא בה כבר שנה (חח אתמול, ה7.7 הייתה שנה ! ) החזירה את הסרטן לים.

 


חח אז כמו שמתם לב (או שאולי אתם לא שמתם לב...) אני הפסקתי לכתוב בחודשים האחרונים. בחודש האחרון,בעקבות ביקור ארוך מאוד של חברתי בארץ הקודש, די הזנחתי את עצמי, מבחינה בריאותית, נפשית ופיזית... אבל אני בימים האחרונים (מאז יום הולדת 18 שהיה לי לפניי כמה ימים) הכרחתי את עצמי להפסיק עם ההזנחה הזאת, אני מנסה להטיב עם עצמי מכל הבחינות. אני חייב את זה בלי שום ספק לבנאדם אחד. לשיר כמובן,חברה שלי, שגורמת לי להרגיש כל יום שווה משהו, גורמת לי להרגיש נחוץ. אני אוהב אוהב ואני אסיר תודה שהיא אוהבת אותי.

 


היום הולדת שלי היה די גרוע למען האמת, אח שלי הגיע לביקור מבאפלו, ואותי כל המשפחה החליטה לסנג'ר. העובדה שזהו יום ההולדת שלי לא הפריעה לאף אחד להתעלל בי. אמא שלי כמובן החליטה שהסרט שאני שם על הראש שלי הוא סימן שיש עקרת בית חדשה בבית והניחה לעצמה לסנג'ר אותי בכל תחום בבית, אם זה ניקוי האסלה או ישינה על הספה בסלון....

אבא שלי בחר דווקא ביום ההולדת שלי בשביל להתפרץ עליי ולטעון שאני לא בנאדם יעיל מטבעי ושהגיע הזמן שאני אשנה את זה... "תתחיל עם ספורט... אחר כך נראה..." זה מה שהוא אמר. הוא גם העלה בפניי, בנימוס ראוי לציון, שהחודש שילמנו 400 דולאר על השיחות שלי לשיר. כמובן שכשאני אומר נימוס, אני מתכוון בעצם לצעקות נוראיות המלוות במלל פסוטראלי בשפה הרוסית .... 


אם יש דבר שאני שונא, אבל ממש מתעב זה פרסומות בטלויזיה, לדעתי הפרסומות הן שורש בעיית הרקבון של החברה המערבית. הרקבון הזה הוא תוצאה של השמנת יתר נוראית שרבים מאיתנו חווים על בשרנו (לדוגמה: עבדכם הנאמן) לדעתי פרסומות הן הסיבה הישירה להשמנת יתר. תבינוי, כשיש משהו מעניין בטלויזיה כמו... הנסיך המדליק או משהו. אז אנשים נהיים מרותקים למסך, אוכל מפסיק לעניין אותם. הם לא רוצים לקום למקרר ולהכין לעצמם קורנפלקס או איזה פיתה עם חומוס או משהו. אבל ברגע שיש פרסומות שקוטעות את השקיעה במסך הצופה הממוצע מוצא את עצמו נסער, מעוצבן בצורה קיצונית. אין לו הרבה אפשרויות, הוא יילך למקרר ויאכל משהו משמין. ואם הוא לא יזוז מהטלויזיה וילך למקרר, הפרסומות כבר ידאגו לגרום לו להזיל ריר, שכן באמריקה, כל פרסומת שנייה היא פרסומת של אוכל. ואחריי שאתה רואה מספיק פרסומות כאלה אתה נהיה רעב, ואין שום ויל סמית' או קרלטון בנקס שיעצרו אותך מללכת למקרר. אם רשתות השידור היו מפחיתות בכמות הפרסומות העולם היה נראה הרבה יותר אתלטי ....

 


 

זה רק אני או שאיבדתי את חוש ההומור שלי ?

 


                                      אני אוהב את שיר !

 

          

נכתב על ידי , 9/7/2008 05:19  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,233
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לuncle sam אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על uncle sam ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)