מה שהפך אותי לכתבת טובה ולא לכותבת טובה זו החרדה הקבועה שהטקסטים שלי לא יכנסו אם הם לא יהיו טובים מספיק. שיקלטו שאני מרמה ובעצם אני לא יודעת מה אני עושה ולא מבינה דבר וחצי, שאני אפתח את העיתון בבוקר שאחרי ואגלה שהידיעות שלי לא נכנסו, שאני אשמע את העורך בשיחה עם אחד האחרים אומר "לך תחפש כי השבוע אין שום דבר ראוי לשמו".
הפחד הזה הפך אותי לכתבת טובה יותר, כי היו אנשים שלא רק ראו אותי, אלא גם הסתכלו עלי וידעו להתעלם ממה שאני אומרת, ולהקשיב למה שאני לא מעזה לומר. ואולי אני נותנת להם יותר מדי קרדיט, והם לא הסתכלו ולא ראו ולא הקשיבו וסתם שלחו אותי למשימות שמישהו היה צריך לעשות, ואני הצלחתי לא לפשל. איכשהו הצלחתי לא לפשל.
ואז עזבתי.
עזבתי כי ידעתי שבשום מקום אני לא אמצא את העורך הזה שירצה ממני יותר ממה שאני חושבת שאני יכולה. וגם כי רציתי לעשות דברים אחרים, לא אומרת שלא. ועוברות כמה שנים, ואני מבינה שזה לא רק בתוך הראש שלי, ואולי צדקתי.
אבל זה לא אומר שלפעמים לא חסר לי.
וזה לא אומר שזה לא עצוב לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
