יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

אי אפשר להאשים אותי בחיבה יתרה ל"מעריב", אבל השמועה ברחוב אומרת שמשהו טוב עובר על "כל הזמן", והכתבה הזו גורמת לי לחשוב שיש בזה משהו. איך אפשר שלא להעריך כתבה שמתחילה ב"קשה לתלות יותר מדיי תקוות במסע בחירות שיוצא לדרך מבית הלוויות שמגר"  פתיחה שבעיקר הזכירה לי את המקום ההוא, שבו אני התחלתי והיום נראה כל כך רחוק וממשיכה במשפט כמו "המאושרים שמסתובבים על השטיח מקיר לקיר במטה העצום מדברים רק על דבר אחד: גור. חסידות, לא חתולים".

על זה היו אומרים פעם שזו כתיבה מקומונית. ואני אומרת - כתיבה מקומונית זו לא מילה גסה. בעיקר לא כשעושים אותה כמו שצריך.