"אני שואל את עצמי אם אני מפלרטט איתך במייל", הוא כותב, ואני לא מבינה.
"כי את אף פעם לא משדרת שאת רוצה", אור מסביר לי. "הפער בין מה שאת חושבת שאת משדרת למה שאת משדרת מאד גדול. יאללה, תתחילי איתו. מה שיהיה - יהיה".
"השאלה היא אם הוא מפחד, או מפחד מאד", אומר לי השותף. "כל אחד מאיתנו מגיע עם הפחדים שלו, אין לך שליטה על זה. יש לך שליטה רק על עצמך. הוא הרים להנחתה, את קלטת את הכדור, הוא יודע שאת במשחק. זה הוא שצריך להחליט עם עצמו איך הוא ממשיך".
"הוא משחק בך, את לא מבינה? אני יודעת שאת לא רוצה לשמוע את זה, אבל הוא בסך הכל משחק בך. אם הוא היה רוצה הוא לא היה שואל אם הוא מפלרטט איתך, הוא פשוט היה מזמין אותך לצאת איתו הערב", היא קובעת נחרצות. ואני, אני מנסה להבין למה אני מרגישה שהיא בכלל לא מדברת עלי - או עליו - אלא מגיעה מתוך ההיסטוריה שלה, והאכזבות שלה, וה - אני קצת מפחדת להודות בפני עצמי - מרמור שלה? וקצת מאוכזבת, כי ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא כזו. וברור לי שקשה לי עם חוסר הפירגון הזה, חוסר היכולת לשמוח עבורי, אפילו אם היא חושבת שאין סיבה. ויכול להיות שאין, אבל למה אני לא חושבת שזה מגיע מתוך רצון לגונן עלי אלא ... אלא מה בעצם? מאיפה כל השליליות הזו?
לא מספיק שאני לא מבינה אותו, עכשיו אני צריכה גם לא להבין אותה? היא אמורה להיות חברה. אז למה אני מרגישה שאני צריכה להתגונן כל כך מולה? לא טוב לי ככה, כשכל צעד צריך להיות מחושב ומדוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
