יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 8/2009
 חרא
חבר טוב חזר לארץ אחרי יותר מדי זמן שהיה בחו"ל. תוך כדי שאנחנו מדברים הוא אומר שהוא בדרך לירושלים לפגוש חבר. רגע לפני שהעלבון מתחיל להתגלגל לי בגרון, הוא מספר שתכנן לאסוף אותי - בהפתעה. אנחנו קובעים להפגש, אני מחליפה בזריזות את הסמרטוטים של הספונג'ה שתכננתי במשהו קצת יותר מוצלח, מספיקה להתאפר קצת, ומחכה לטלפון שאומר לי לצאת. הטלפון אכן מגיע.
לא ממנו. מהחבר.
"נטאשה, אפשר לבקש ממך טובה? לא פגשתי אותו כבר שנה, רציתי לדבר איתו על כמה דברים".
קצת מתבעסת בתוכי, אבל נו, הם באמת חברים טובים. ברור לי למה הוא רוצה קצת זמן איכות איתו לבד. ורגע לפני שאני שואלת אם הוא רוצה שאני אצטרף אליהם רק שעה אחר כך, הוא מוסיף "לא אכפת לך לפגוש אותו ביום אחר?" ואז כבר באמת עצוב לי. כי מה, איך אני יכולה לסרב לזה? "תחשבי על זה שביום אחר יהיה לך אותו רק לעצמך". "כן, אבל זה היה קורה בכל מקרה",
לא, אני לא רוצה שתקפצו אלי "רק כדי לומר שלום". חבל על הטרחה שלך.
אין לי כוח לחזור לבגדים של השטיפה. אני כבר יפה ונקייה בעצמי ובלי אף אחד שיודע את זה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
