חזרתי הביתה, החניתי את האוטו בצורה קרובה לשלמות למרות שאף אחד לא היה שם בשביל למחוא לי כפיים, ופתאום קלטתי שהשמיים זרועים כוכבים. מבט חטוף למעלה גילה לי שסוף סוף, לאחר שנים ארוכות בהן זייפתי את יכולותיי האסטרונומיות, ["את רואה? כאן (הכיוון הכללי שהאצבע מורה עליו הוא, בפשטות, למעלה) זה חץ הצפון, הוא מצביע על הכוכב ש(האצבע זזה לכיוון אקראי לחלוטין מבחינתי)" "אני לא רואה" "איך לא? זה בדיוק כאן! ליד העגלה הגדולה" "אההה! כן! אני רואה! בטח! זה שמה! (הנהון נמרץ) מה שתגיד אח שלי. העגלה הגדולה. בטח. עכשיו אפשר להפסיק? כואב לי כבר הצוואר".]; הוא פשוט נגלה אלי במלוא הדרו. ברור ומובהק כאילו אין מחר ואין אינספור כוכבים אחרים בשמיים.
כנראה שיש דברים שצריכים להבשיל לתוכם.
כוכבים, נניח.
(אין בכל האמור לעיל שום כוונה להמשיל משלים, ואין בכל הנכתב למעלה בכדאי מטאפורה או דימוי כזה או אחר. כל ניסיון להשליך את הכתוב הנ"ל לכדי מסרים חברתיים נפשיים ארוכי טווח הינו על אחריות הקורא הפלצן ותו לא.)
;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
