זה היה יום מתיש.
ומכל בחינה אפשרית.
את כמות האנרגיה שהוצאתי היום, קשה לי להשוות לכל דבר אחר. ואם אתמול השקעתי את האנרגיה שלי בעיקר בלזעום ולכעוס,היום היא ללא ספק תועלה למקומות חיוביים הרבה יותר.
חמש וחצי, גררתי את עצמי מהפוך מקללת חרישית את הבחירות התמוהות שלי בחיים שמובילות אותי להשכמה שכזו. פגישה חטופה עם הטרמפ המיועד והיום התחיל לרוץ.
לרוב אני לא חובבת גדולה של אירועים בהם "כולם נמצאים". מרגישה קטנה וזוטרה ובעיקר נואשת. הרי בעוד כולם יכולים להתמקד בפרטים הטכניים שיתפרסמו יום למחרת, אני מחוייבת למצוא איזה מידע נוסף שיהיה רלוונטי גם לשבוע הבא. הפעם הרגשתי איך אני באמת מצליחה. מצאתי את הנקודות שהיו הכי מתאימות לי, וכשכולם רצו אחרי הפרטים הטכניים, אני שוטטתי במחוזות רחוקים מעט יותר, מנצלת פרצוף תמים וחיוך גדול כדי להשתחל לכל מיני חורים. וזה לא היה בכוונה! בסך הכל חיפשתי את השירותים! אני אשמה שהם היו רחוקים?!
אפילו עם ה"איש הרע" היה טוב. זכיתי לחיבוק (!) מפתיע(!!) ולחלוטין לא מקצועי מצידו (!!!) שהעלה חיוך גדול על פניי ואופטימיות זהירה לגבי העתיד.
כן, אני יודעת, אתמול אמרתי דברים הפוכים לגמרי,ושבוע שעבר דברים דומים. אני מתחילה לחשוב שזה התפקיד שדפוק, ולא אני. (או לפחות שילוב של השניים. מסרבת לקחת את כל האשמה על עצמי!)
חזרתי הביתה עם האנשימים מהבינלאומית, וכל הדרך לכלכנו על אנשים רעים שלא יודעים לעבוד.
כיף כיף כיף.
הגעתי עם אדרנלין מטורף, ובתנועות ידיים מוגזמות לחלוטין סיפרתי הכל הכל.
ואז, צביטה קטנה, על שטוב לי ואני מאושרת כל כך, ואין שום סיבה. לא היום. בטח לא היום.
ואז צביטה גדולה.
ראש הממשלה דיבר ברגישות יתרה על "ערכי היהדות" בשמם החזרנו את השלושה. ללא ספק, הוריו של עומר סוועד הזדהו מאד עם האמירה הזו. ובכל זאת, העדפתי את גרסתו של שר הבטחון שדיבר על ה"מורשת". אני תוהה מי כותב להם את הנאומים.
ולגבי הכותרת, טוב, ככה זה באמת היה.
אכן מראות קשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
