יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

השכן ניסה לשכנע אותי במשך די הרבה זמן לוותר על התוכנית לנסוע דרומה ולתת את קולי*** למר"צ.

"השתגעת!?" נזעקתי כולי. "ביום שבו לא יהיה לי למי להצביע אני עוזבת את הארץ!"

הוא דווקא חשב שזה מאד הגיוני. "נתקזז. אני לא אצביע לחירות, ואת לא תצביעי למר"צ, ונוכל להשאר כאן ולגמור את העבודות שלנו".

שזה היה נימוק קצת מפתה עד שנזכרתי ש"אתה ממילא לא מתכון להצביע לחירות. וחוצמזה, אפילו אני מעדיפה שתצביע לחירות מאשר שלא תצביע בכלל".

הוא ניסה שוב.

"טוב, אז גם נתקזז, וגם אני מזמין אותך לארוחה בארומה. עליי. מה את אומרת?"

"שזה שוחד בחירות. סעיף 126 לחוק הבחירות התשכ"ה-1965. שלוש שנות מאסר".*

הוא צחק.

*הדברים המוזרים שאני זוכרת מהתיכון.**

** לא שאני בטוחה שזה נכון, אבל כשאומרים דברים בבטחון מספיק, אף אחד לא מערער עליהם.

*** רק אחרי שאישרתי קלטתי שכתבתי שם בטעות "את כולי". עכשיו, כולי פוליטית ונחושה והכל, אבל אני עדיין לא מוכנה לתת את כולי למר"צ. יש גבול למסירות.

הטוסיק שלי  תכף מקבל את הצורה של הכיסא. מהבוקר אני רק יושבת מול המסך, מנסה לחבר משפט לפיסקה, ובין לבין מחפשת מפלט ברשת.

זה מסביר איך הגעתי לווינט (בתדירות של אחת לחצי שעה בערך, אם להודות על האמת. וגם זה רק בגלל שיש גבול לכמות הפעמים שאפשר לבדוק את תיבת הדוא"ל שלך) ואני אאשים את העובדה שהמוח שלי כבר מזמן בניוטרל, כדי להצדיק את העובדה שמצאתי את הטור הזה מקסים עד כדי מרגש למדי.

(וגם את העובדה שבזמן המקלחת פתאום מצאתי את עצמי חושבת שוב על נמש, אלהים יודעת איזו הצדקה יש לשטות הזו. אני אפילו לא יודעת איזו קבוצת כדורגל הוא אוהב אם בכלל)