לחברה מהלימודים יש יומולדת. אחרי שהבטחתי להשאר בבירה למטרות חגיגה נחמדת, פתאום גיליתי שלא כל כך נעים, ולא כל כך נחמד, ומדגדג לי קצת לחזור דרומה. גיששתי בזהירות אם יש מצב להעביר את הפארטייה להערב, אין מצב. "אבל אני לא רוצה שתשארי כאן בגללי".
לא, לא מה פתאום. אבל עכשיו לכי תסבירי לה שאת רוצה הביתה כדי להדפיס חומרים כמו שצריך (ואני עצלה מדי מכדי לעלות לאוניברסיטה ולהדפיס שם), שאת רוצה הביתה כי הלפטופ לא מחובר לאינטרנט (ואני חסרת עמוד שדרה מדי מכדי לעבוד איתו כאן מנותק, וזה שניתקתי את המסנג'ר זה כבר הישג מרשים) ובעיקר רוצה הביתה כדי לראות כ"נ4, ואת אחותי הקטנה, וכדי להמנע מהשתרכות לעבר הסופר, כי כבר חודש כמעט שלא פקדתי אותו ואפילו הפסטה כבר נגמרת, מי היה מאמין. וקצת חולה, וקצת חלשה, ובעיקר רוצה פינוק ואת אבאואמא, בדיוק כמו בגיל חמש.
יש דברים שלא משתנים.
"אני לא רוצה שתשארי כאן בגללי".
לא, לא. מה פתאום. יומולדת, וזה.
[כאן הייתה שורה על נמש שמחקתי. אולי אין גבול לפאתטיות האנושית, אבל את זו שלי אני מנסה לצמצם , גם אם לא בהצלחה יתרה]
9.7 תוספת מאוחרת:
דווקא היה סופ"ש נחמד, שמחה שנשארתי, ואפילו עשיתי קניות והמקרר שוב מלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
