(האם נותר עוד אתר ו/או עיתון שלא השתמש בפראפרזה כלשהי על כותרת השיר הזה?שלא להגיד, בכותרת המקורית עצמה? אללי)
יום שני היה יום טוב.
זה התחיל בגיחה לא צפויה לכנסיית דורמסיון - הישר למיסת חצות.
באמת! בחיי! הו, אני כה אוהבת את ירושלים! 
מפה לשם סמס מנמש. אם הייתי נוצריה הייתי אומרת שסנטה שלח אותו, אבל אני לא ולכן נאלץ כולנו להכיר בעובדה שאכן נמש שלח לי סמס. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף. כנראה ששבועיים (שלושה?) בלי אות חיים ממני עשו את שלהם. מפה לשם הוא צנח לי בדירה בערב. היה מגניב, היה דיסקו, היה מחמם.
רק מה? למרות נסיונות שידול (כמעט ולא בחלתי באמצעים) הוא הודיע לי רשמית שאם הוא לא יוצא חזרה באמצע הלילה, הוא צריך לקום בארבע וחצי. לא שזה נראה היה לי כמו אסון נורא ואפילו התנדבתי באומץ לכוון שעון מעורר ולקום איתו לפני עלות השחר, אבל היה לו איזה תירוץ דבילי על כך שהוא יעשה תאונה מרוב עייפות. נו, ביג פאקינג דיל. ובגלל סיבה אזוטרית כזו לוותר על המיטה החמה שלי?!
ויתר.
שיהיה.
באופן רשמי אני מכריזה בזו (ובעיקר לעצמי) שקמתי בבוקר נטולת סרטים וחרטות. האין אני גדלה כאדם? סבורתני שכן.
וזו הייתה הפעם הראשונה ששכבתי איתו באמת, עכשיו כבר מותר להודות. ולא לגמרי ברור למה לא קודם, כשחושבת על זה, מעבר לשריטה לא-מאד-קלה וחוסר בטחון משווע בדיוק במקומות האלו. ולא שקודם לא היה שם סקס, לפחות לפי הגדרתו של קנת' סטאר אפילו אם לא לגישתו של קלינטון, אבל. ואיכשהו תמיד יש אבל. ומפה לשם אני תוהה אם משהוים יהיו שונים עכשיו.
כמובן שדברים לא יכלו להמשיך ככה, שאני מחייכת בלי הפסקה והכל, ולכן הבוקר קיבלתי שיחת טלפון מנומסת שאמרה, בגדול, "לא, את לא הולכת להגשים את מה שהיה החלום שלך בשלוש השנים האחרונות". לא שזה לא היה צפוי, וכנראה שגם מעבר למידותי,אבל עדיין כואב. שלחתי לו הודעה חצי-מתבכיינת שלא נענתה.
אבל לא, אני לא אוכלת סרטים בגלל זה (ובחיי שזה נשמע משכנע יותר בתוך הראש שלי. בחיי).
אבל אז התחיל לרדת שלג, והשכיח את הכל. 
בסוף יהיה בסדר. חייב להיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
