הבחור שאחראי על הפרוייקט שאני עובדת בו כנראה סוף סוף הבין שאני לא נהנית להיות "נטוש".
"נטאשה. השם הוא נטאשה", הייתי מזכירה לו פעם אחרי פעם, עוד בטרם היות רררררררררועי. נדמה היה לי שזה פעל, אחרי שאחת הישיבות האחרונות הוא ניסה שוב להבין מה הבעיה. "אתה לא קורא לאחרים "קושקושון" ו"מותק", נכון?".* בתגובה הוא הבטיח שמעכשיו הוא מתחיל לקרוא גם לשני המקבילים שלי בשמות חיבה מטופשים.
נניח.
זה לא קרה, כמובן, וגם אני קצת הנחתי לעניין, עד שהמייל האחרון ממנו שוב נפתח ב"נטושל'ה" שכזה ושוב ציינתי בסוף התשובה ש"נטאשה" יהיה הולם מספיק. "למה את צריכה לעשות מכל דבר קטן אירוע?" שאל. "זה מקטין, ואני קטנה מספיק. אתה לא קורא לקולגות שלי בשמות חיבה". הוא טען שזה דווקא אקט של חיבה, אבל המייל האחרון ממנו נפתח ב"נטאשה" הת"זי הרצוי.
לרגע תהיתי אם במסגרת המאבק הפמיניסטי לא איבדנו קצת את הייחוד של "להיות אשה בעולם גברי". הרהור שחלף לו במהירות כלעומת שבא. אני מוותרת על שמות החיבה המטופשים תמורת היחס השווה. שמות חיבה נועדו לאנשים שאני מחבבת, לא לאלו שמשלמים לי. אולי עוד הערה אחת או שתיים ממני והוא יתחיל להבין שלא מדובר בעוינות אישית מצדי אלא באופן שבו הוא רואה את העולם.
* * *
במסגרת הדיונים המשפחתיים מול החדשות התעוררה שאלת ההטרדות (חיים רמון כדוגמא אקראית למדי). לא בדיוק הנושא החביב עלי לדיסקוס עם אמא, אבל הייתי במצב רוח טוב ושיתפתי פעולה תוך שאני מציינת שכמעט ולא הוטרדתי במסגרת העבודה בעיתון ההוא, למרות שנקלעתי לאי אילו סיטואציות מתבקשות. "זה בעיקר תלוי בשאלה מה את מקרינה, יותר מאשר בשאלה מה את לובשת", טענתי כבוגרת שניים-שלושה קורסים מגדריים. "הטרדות מיניות נובעות מכוחנות, לא מיחסי חיבה או רצון להתחיל עם מישהי. בד"כ ידעתי להבחין במה מהשניים מדובר". ועם זאת, אני תוהה מה הייתי עושה אם היה מדובר ביותר מאשר הטיות מטופשות על השם שלי. או לחלופין, אם אמא לא חושבת שעדיף היה לו הייתי עם קצת פחות תודעה פמיניסטית וקצת יותר גברים שמכנים אותי בשמות חיבה.
ימים יגידו.
*אצלי, לעומת זאת, חלקים נרחבים מעולם הם "כפרה" ו"מותק" ללא שאלת גיל או מגדר. כשעבדתי בעיתון זה בעיקר היה תוצאה של העובדה שלא הצלחתי ללמוד כל יום ערימת שמות חדשים של פרצופים דומים, ולכן בשלב מסוים כולם היו "גבר", גם כשדובר בזאטוט בן 9 שהתרגש מאד מהמחווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
